קדושה ,  פרשת השבוע (השנייה) פותחת במלה "קדושים". מהי קדושה?  

      השורש קד"ש קיים בכמה משמעויות:

א.      טהרה: והיא מתקדשת מטומאתה (שמו"ב, י"א, ב) נאמר על בת שבע כשהיא רוחצת. וכן בשמות (י"ט, י) "לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלותם" – היינו טהרה.

ב.      הבדלה וייעוד: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (ירמיהו, א', ה) – ייעוד. "קדשו צום קראו עצרה" (יואל א', יד; ב' טו) – לייעד יום כצום. וכך גם בקידושי אשה (קידושין ב: ובתוס' שם) – זו הבדלה וייעוד.

ג.        קודש – כשייך לה': "וקדשת אותם וכיהנו לי" – המקור אולי נובע מייעוד, אך הופך להיות ייעוד לקב"ה. ביחס לשבת אומרת התורה בפרשת בשלח "שבתון שבת קודש לה' מחר" (שמות, ט"ז, כג); "וקידשתו… כי קדוש אני ה' מקדישכם "ויקרא, כ"א, ח). 

 

      בדרך כלל קדושה של ה' היא ללא מילת ייחוד "כי קדוש אני". אולם, קדושה אצל ישראל היא קדושה עם מלת יחס: לה' – "והייתם קדושים לא-להיכם" (במדבר, ט"ו, מ).  או "והייתם לי קדושים" (ויקרא, כ', כו). או "ולהיותך עם קדוש לה' א-לקיך".

      דבר זה ברור, כי הקב"ה הוא הקדוש, ועם ישראל אמור להיות קדוש ומיועד לקב"ה. אולם, בפרשתנו (ויקרא, י"ט) אנו מוצאים משהו מיוחד: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לקיכם". כלומר: תהיו קדושים, כמו שאני קדוש!

      כיצד ייתכן הדבר? הקב"ה הוא קדוש ומנותק מכל מציאות גשמית, וכיצד אנחנו נהיה כמוהו?

הגמרא בסוטה יד. אכן שואלת:

וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי שכינה? והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה?

      חז"ל הסבירו, שהכוונה היא ללכת במידותיו של הקב"ה "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" וכד' (ספרא שם). אולם, דווקא חלק מהדוגמאות בפרק שלנו אינן דוגמאות של חיקוי לדברים שכביכול ה' עושה: למשל איסור פיגול, למשל ערלה?

      רש"י פירש: פרושים תהיו. דהיינו כמו שאני מובדל ומופרש מהעולם, כך היו גם אתם מובדלים ומופרשים מן העריות ומן העבירה. 

      אולם, האם המצוות שבפרשה מראות על פרישות? הרמב"ן באמת חלק על רש"י ופירש את המושג קדושה כמבטא זהירות וקדושה גם בדברים שהתורה לא אסרה אותם, בבחינת קדש עצמך במותר לך.

      לכאורה אם קדושים = פרושים, הרי שיש כאן דבר של חוסר עשייה, דבר שמבדיל רק על ידי כך שאין אנו עושים. האם המושג קדושה לא מבטא משהו חיובי?

     

      מסתבר שהמושג קדושה פירושו פרישה מן השאיפות הפרטיות שלנו ונסיון שלנו לבנות ולשכלל אל היעד והמטרה של העולם. נסיון להיחלץ מן הרצונות והתאוות המנסות למלא את תאוותינו האישיות, ורצון למלא את המטרה הא-לקית, למלא את העולם בקדושתו של הקב"ה.

      אנחנו נשארים בעולם הזה ובמציאות הזו; אדרבה מטרתנו לבנות את המציאות הגשמית, אולם, מוקד מחשבתנו לא מגיע מתוך מחשבה על תאוותנו, אלא מתוך מחשבה על הקדושה בעולם. מבחינת העשייה – עשייתנו גשמית; מבחינת המחשבה, היעד והמטרה אמורה מחשבתנו להיות בקדושה, מחשבה המנסה לראות את המטרות הגדולות של העולם, ולא של עצמנו.

      אהבת החבר: במבט ראשון הקדושה דווקא מתנתקת מאנשים. אבל לאחר הבנת מושג הקדושה, ברור שהקדושה מחברת בין האנשים. מהו הדבר הגורם לכך שאדם לא ישמח בהצלחות חבירו? מה גורם לכך שאדם שמח לעתים בכשלונו של חבירו?

      דבר זה נגרם כתוצאה מתחרות וממתח – גלוי או סמוי – בין הצלחותיו של חבירו ובין הצלחותיו שלו עצמו. כאשר אדם חי בקדושה, ממילא המוקד הוא הצלחת העולם, שכלול עולמו של הקב"ה, תוספת קדושה לעולם. כאשר המוקד הוא במטרה, ממילא אדם שמח בכל הצלחה של חבירו שמסייעת להוסיף בניין וקדושה לעולם! ממילא יורד המתח והתחרות, כי שנינו מנסים יחד לבנות את אותו בניין. הבניין המלא, מטרת הקדושה בעולם, היא המטרה של שנינו, ולכן אנחנו אוהבים ושמחים בהצלחתו של כל אחד בעולם!

      כשחברנו מצליח, אין זה פוגע במעמדנו, כי מעמדנו לא חשוב. אנחנו פורשים מן התאוות הפרטיות ומן הנסיון לחזק את מעמדנו. מטרתנו היא לחזק את מעמד הקדושה בעולם. ננסה להתחבר לקדושה, להתעלות מעל הרצונות שלנו, ולנסות לפעול עבור המטרות של קידוש השם בעולם, של מלכות ה' בעולם, של עם ישראל, של תיקון העולם כולו. הסוד להצלחתו של אדם הוא, שיפעל לא בשביל לראות את שמו מתנוסס בראש מפעליו, לא בשביל לקבל עושר וכבוד, אלא בשביל לרומם עולם, לתקן עולם במלכות ש-די. או אז, יצליח לפעול וליצור, לעלות ולרומם.

print