בפרשת חוקת (במדבר, כ', א-יד) מתלונן העם על חוסר מים ובסופו של דבר משה מוציא להם מים על ידי הכאה בסלע. גם בפרשת בשלח (שמות, י"ז, א-ז) מתלונן העם על חוסר מים ובסופו של דבר משה מוציא להם מים על ידי הכאה בסלע. 

      מדוע ההכאה על הסלע היתה טובה בפרשת בשלח ואיננה טובה בפרשת חוקת?

  רש"י בפירושו המפורסם (על פי מדרש אגדה; וכן פירש רשב"ם) מתייחס לשאלה זו:

פעמים – לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו.

      כלומר: כיוון שבפרשת בשלח נצטוו להכות לכן ההכאה בסלע היה מעשה טוב ולגיטימי. מאידך, בפרשת חוקת נצטוו לדבר ולכן ההכאה בסלע היתה חטא.

   אולם, פירוש זה איננו פשוט כלל: בפרשת חוקת נאמר "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר, כ', יב). ומכאן, שההכאה גרמה לחוסר קידוש השם. כלומר, שהדיבור היה בו צד של קידוש השם ודבר זה לא אירע בגלל חטא משה ואהרן.

      התורה חוזרת על כך מספר פעמים: בפרשת פנחס (במדבר, כ"ז, יד) "כאשר מריתם פי במדבר צן… להקדישני במים לעיניהם"; ובפרשת וזאת הברכה (ל"ב, נא) "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן, על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל".

      התורה מדגישה: לא האמנתם בי להקדישני, מריתם פי להקדישני, מעלתם בי, לא קדשתם אותי! ביטויים חמורים המצביעים על פגיעה בקידוש שם שמים.

      ועדיין מתעוררת השאלה הקשה: אם מעשה ההכאה היה טוב ולגיטימי בפרשת בשלח מדוע אין הוא טוב בפרשת חוקת? והרי העם איננו מודע לנוסח הציווי של הקב"ה! מדוע אם כן, בפרשת בשלח לא היוה מעשה ההכאה פגיעה בקידוש השם, ואילו בפרשת חוקת הוא מהווה פגיעה בקידוש השם?

ייתכן שכיוון שהנס של ההכאה כבר התבצע פעם אחת, בפעם השנייה לא היה גדול כל כך (למרות שחלפו כארבעים שנה) כי הוא כבר היה ידוע. ולכן היה צורך בנס אחר.  

      עיקרון זה למדתי מדברי המשך חכמה בהקשר אחר. ביחס לקריעת ים סוף. המדרש אומר שעתיד הקב"ה לעשות נסים לישראל לעתיד לבוא, יותר מאלו שנעשו בקריעת ים סוף. שואל המשך חכמה: האם לא די בנסים שנעשו על הים? ועונה: שלאחר שעם ישראל ראה כבר נסים אלו, הרי שצריך נסים גדולים יותר בכדי לעורר את התפעלותו. וכך הוא מסביר ביחס למכשירים המודרניים כמו הטלגרף שלאחר שהתרגלו אליו, כבר לא התפעלו כל כך מההמצאה החדשה, הדומה לה, של הטלפון:

"עושה פלא – מכילתא (ס"פ יא) ד"א עשה פלא עם אבות ועתיד לעשות עם בנים שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו) אראנו מה שלא הראתי אל האבות. פירוש, דפלא נאמר על דבר שישפוט השכל שהוא לא יכול להיות טרם שיראה בעיניו, והנה כאשר נתוודע לדמיון מציאות הדילוג רב היה לפלא והפליא הרואים, אמנם אח"ז כי נתוודע הטעלפאן אף שהוא חכמה יותר גדולה לא הפליאה הרואים כ"כ, כי אחרי אשר הוודעו הדילוג רב תו אח"ז נגדו אינו מוזר ונפלא כ"כ מציאות הטעלפאן אשר יפליא הרואה מי שלא ידעו כמו שהתוודע הדילוג רב, לכן טרם שנקרע הים ונפלאות מן ושליו הלא היו מפליאים הרואים, וא"כ יאמר הכתוב כי אחרי שקריעת י"ס ומן כבר נודעים שכבר היו לאבות, אחרי זה בייחס המן וקריעת י"ס ועננים נגד דברים הטבעיים, ככה יעשה השי"ת לעתיד דברים שיפליאו מחדש הרואים, הלא אז יהיה קריעת ים ומן נגדם רק כערך הטבע נגד מן וקריאת י"ס, א"כ לא יהיה דוגמא מה שהראה לאבות נגד מה שיראה לבנים ודו"ק. מאבי אבי הרב ר' חנניה זצ"ל".

      וכך גם בענייננו: נס הוצאת המים על ידי הכאה בסלע היה מרשים ביותר, אך לאחר שבני ישראל ראו ושמעו על נס זה, שוב לא התפעלו כל כך כשחזר שנית, ולכן היה צורך בנס גבוה יותר, בנס של דיבור.

הקב"ה מסובב אותנו כל הזמן בנסים. עצם העובדה שאדם קם בבוקר בריא ושלם, שיש לו משפחה, שיש לו הרבה דברים טובים, הם נסים מדהימים. אבל לדברים טובים מתרגלים מהר, וכבר שוכחים להכיר תודה לקב"ה.

שבוע שעבר הסתלק מאיתנו הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהיה גדול בתורה וגדול במידות טובות. הרב הראשי לישראל, שהעניק רבות לעם ישראל. הסתלקותו, מותירה אותנו עם צורך לעשות עוד מעשים טובים, עוד לימוד תורה, עוד הכרת תודה לקב"ה, כדי שנוכל להשלים לפחות חלק מהדברים המדהימים שעשה הרב אליהו. יהי זכרו ברוך.

print