רק כדי שיהיה רווח חחחחחחחחחחחחחחחח

• רוב תושבי גוש קטיף עבדו בתוך גוש קטיף, ולכן מיד לאחר הההתנקות איבדו את מקום עבודתם. מדובר היה בכמות גדולה מאוד של אנשים שפתאום נזקקו לעבודה.

• חלק גדול מתושבי גוש קטיף עבד בעבודות שהיו מצליחות בגוש קטיף אבל מחוץ לגוש קטיף לא היה להן ביקוש (באופן יחסי לכמות העובדים שחיפשו עבודה). למשל: חקלאים; אנשי ביטחון ועוד.

• היה קשה מאוד לאנשי עסקים לפתוח את העסק שלהם מחדש. הדבר נכון גם בשל העובדה שתמיד ישנו קושי בפתיחת עסק חדש (70% מהעסקים החדשים – לא מצליחים), גם בשל העובדה שלקח זמן רב עד שהתקבלו כספי הפיצויים, ובינתיים לא היה מספיק כסף וגם בשל העובדה שפעמים רבות נתפתחו עסקים דומים שמילאו את הפער שנוצר כתוצאה מסגירת העסקים החקלאים והעסקים בכלל שבגוש קטיף, וכעת היה קשה מאוד להיכנס לשוק.

• תושבים רבים היו ללא תעודות אקדמאיות או אחרות (רוב תושבי גוש קטיף). הם עבדו בצורה מוצלחת כעצמאים או כשכירים של חברים שהכירו אותם, אולם, כשהגיעו לשוק העבודה נמצאו ללא תעודות מתאימות, ושוק העבודה דחה אותם.

• רוב תושבי גוש קטיף היו בני 40+ בזמן הפינוי. ובאופן כללי קשה בגיל זה  להיכנס למעגל התעסוקה בישראל (למרות שמדובר בעובדים מצויינים!).

• רוב תושבי גוש קטיף רוכזו במקום אחד. כך שנוסף לצורך הגדול בעבודה באיזור זה, לא היו מספיק מקומות עבודה.

• אנשים רבים מתושבי גוש קטיף עברו לגור באיזור הדרום. איזור שלא קל למצוא בו עבודה.

• במשך כחצי שנה, רבים מתושבי גוש קטיף שהו בבתי המלון. במציאות זו, היה קשה מאוד למצוא עבודה קבועה (כיוון שעוד חצי שנה היו אמורים לעבור למקום אחר), והיה קשה גם למצוא עבודה זמנית. מציאות זו ללא עבודה, גרמה לאנשים רבים להיכנס למעגל המובטלים. מעגל – שהכניסה אליו קלה, אך היציאה ממנו קשה ומורכבת.

• תושבים רבים מתושבי גוש קטיף, עבדו עשרות שנים באותו מקום (שלא כמו עובדי הייטק הרגילים לשנות עבודה בכל מספר שנים), ולא היו מורגלים בכתיבת קורות חיים, בהצגה טובה של עצמם ובחיפוש מקום עבודה.

• הקושי הנפשי של עצם הפינוי, התווסף לכל הנ"ל, וכל יום שעבר ללא עבודה התווסף לטראומה הנפשית, הקשה על המצוקה של כל המשפחה והקשה גם על מציאת העבודה.

• חלק מן התושבים היו עצמאיים, והיו מורגלים במשכורת גבוהה. למציאות זו לא הצליחו לחזור. אנשים אלו, התקשו לעבור שינוי, לעבוד בתור שכירים ולהרוויח לעתים שליש או רבע ממה שהיו מורגלים. היתה זו מעין השפלה עבורם (ובמקרים רבים בצדק. למרות, שהאלטרנטיבה, להימצא ללא עבודה, גרמה לנזק אדיר פי כמה).

• הפיצויים שניתנו לצורך בניית הבית לא היו מוגבלים והיה ניתן  להשתמש בהם לכל דבר. מציאות זו גרמה לכך, שכשאשר לא נמצאה עבודה מתאימה, חיו אנשים רבים עם האשליה והתחושה שהכל בסדר, מפני שהיה להם כסף לקיום. אך, מציאות זו הובילה לכך, שלאחר מספר שנים אותם אנשים נשארו ללא עבודה וגם ללא כסף לבניית בית!

• לשכת עבודה סטנדרטית (שאכן הוקמה ע"י המדינה עבור תושבי גוש קטיף) – לא הועילה ברוב המקרים. הצעת העבודה כשלעצמה אין בה מספיק כדי לפתור את רוב הבעיות שהוזכרו לעיל ובוודאי שאין בה בכדי לפתור את המשקעים הנפשיים שנוצרו. לעתים ניתנו קורסים מרוכזים שיצרו תחושה של רכישת מקצוע ועבודה חדשים, אולם, כיוון שרבים כל כך למדו את אותו המקצוע ובאותו איזור מגורים(כמו קורס של עשרות נשים שלמדו קוסמטיקה בניצן) נוצר מצב של עודף ורובם לא הצליחו למצוא עבודה.