התורה אומרת שחג הפסח צריך להיות באביב, ושצריך לדאוג שפסח יחול תמיד באביב "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' " (על פי דרשת חז"ל, ראש השנה כא.). שנת החמה היא 365 ימים. שנת הלבנה היא 354 ימים. לכן, שנת החמה ארוכה ב-11 יום משנת הלבנה. לאור זאת, בכל שנה, חג הפסח מקדים את עצמו ביחס לאביב. לאחר כשלוש שנים נוצר פער של בערך חודש, וממילא צריך להוסיף חודש בכדי שפסח יחול שוב באביב (מחזור השמש הוא מחזור של 19 שנה. נוהגים לעבר מתוכן 7 שנים).

המשנה במגילה ו: אומרת:

משנה. קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה – קורין אותה באדר שני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים.

כלומר, בדרך כלל יש לקרוא את המגילה באדר שני. אולם, בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי בית דין, היה יכול להיווצר מצב שבו קראו את המגילה באדר, ואחר כך החליטו בית דין להוסיף חודש. במקרה זה, יקראו את המגילה שוב באדר שני.

המשנה ממשיכה ואומרת שכל ההבדל בין אדר ראשון ואדר שני הוא – קריאת המגילה ומתנות לאביונים, שאותם עושים באדר שני.

בגמרא (שם) מובאות דעות נוספות של תנאים, ולא נדון  כעת בדבריהם, אבל נציין שבדעת רבן שמעון בן גמליאל מסבירה הגמרא, שקוראים את המגילה דווקא באדר שני, כי "מסמך גאולה לגאולה עדיף" – עדיף לסמוך את גאולת פורים לגאולת פסח.

האם לאדר ראשון יש משמעות מיוחדת, או שמא הוא כמו שבט ב'? נחלקו בדבר הראשונים. לדעת הרמב"ם אין להתענות או להספיד בי"ד או בט"ו של אדר ראשון. מאידך, לדעת הרא"ש ניתן להתענות או להספיד בהם, והם בדיוק כמו חודש שבט.

בשולחן ערוך (תרצ"ז), בסימן האחרון באורח חיים הביא את שתי הדעות:

יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה, ואסור בהספד ותענית; אבל שאר דברים אין נוהגים בהם; וי"א דאף בהספד ותענית מותרים.

בתחילה הביא את דעת הרמב"ם שאוסר בהספד ובתענית ואחר כך הביא את דעת הרא"ש שמתיר. פשטות דברי השו"ע מורה שפסק כרמב"ם, שהרי הביא את דעתו בסתם, ואילו את דעת הרא"ש הביא בתור "יש אומרים".

הרמ"א כתב על כך שאכן המנהג כדעת הרמב"ם שאסורים בהספד ובתענית, אך הביא גם את דעת הטור על פי הרי"ף (וכן דעת הר"ן), שבי"ד באדר ראשון, צריך לעשות סעודת פורים:

הגה: והמנהג כסברא הראשונה. י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן, מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד (משלי ט"ו, ט"ו) (הגהות מיימוני בשם סמ"ק).

הרמ"א כותב שלא נוהגים לעשות סעודת פורים, אבל מכל מקום, יש להרבות קצת בסעודה, בכדי לצאת ידי המחמירים. וסיים הרמ"א את שלחן ערוך אורח חיים "וטוב לב משתה תמיד".

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" האם דין זה נכון גם באדר ראשון?

הגמרא בתענית כט. אומרת:

כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה…

רש"י מבאר:

משנכנס אדר – ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח.

לפי רש"י ניתן להבין, שבגלל הנס של פורים הרי שמרבים בשמחה. ממילא, כיוון שבאדר א' לא היה נס פורים, הרי שאין גם מקום להרבות בשמחה (אלא אם כן, נראה את אדר ראשון ושני, כמעין חודש אחד ארוך). וכן כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סימן פ"ח). הוא מוסיף להסביר שם: מדוע רש"י כתב "פורים ופסח", הרי פסח איננו קשור כעת לענייננו. הגמרא אומרת, שקוראים את המגילה באדר שני, כדי לסמוך גאולה לגאולה. כלומר, שישנו חיבור בין פורים ופסח. ולפי זה, דווקא באדר הסמוך לפסח, הסמוך לגאולה, יש שמחה, אבל לא באדר ראשון.

מצד שני, המשנה אומרת שכל ההבדל בין אדר ראשון ואדר שני הוא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. מכאן ניתן להסיק, שביחס לשמחה אין הבדל ביניהם, ובשניהם צריך להרבות בשמחה (אא"כ נאמר ש"מקרא מגילה" רומז גם לעניין השמחה).

בשו"ת חתם סופר (או"ח קס"ג) כותב דבר חדש, בתחילה בשם עצמו, ואחר כך כותב שכך מצא בירושלמי, שהגזירה של המן היתה באדר ראשון. הגזרה היתה באדר ראשון כי במגילה כתוב "חודש שנים עשר הוא חודש אדר". לשם מה התוספת "חודש שנים עשר"? אלא שהיו שני אדרים, ומדובר על הראשון שבהם, החל בחודש שנים עשר. מכל מקום, הוא כותב שעקרונית היה מקום לעשות פורים באדר ראשון, בפרט שהגזירה היתה באדר ראשון, אולם עושים את פורים באדר שני, כדי "לסמוך גאולה לגאולה" (מסתבר, שסמיכת גאולה לגאולה, מראה שכל הנסים נובעים מכוח יציאת מצרים – עיינו בכך בהרחבה בדברים שכתבתי בהגדה של פסח).

ואם כך, בודאי שיש עניין של שמחה באדר ראשון, כי נס פורים, שייך עקרונית לאדר ראשון, ורק כדי לסמוך גאולה לגאולה, עושים פורים באדר שני.

ביחס לשמחה יש לדון גם מפסיקת ההלכה בעניין תענית. כפי שראינו, נחלקו ראשונים האם מותר להתענות ולהספיד בי"ד באדר ראשון. לדעת הרמב"ם – אסור להתענות ולהספיד, ולדעת הרא"ש מותר. השלחן ערוך (תצ"ז) מביא את המחלוקת (בסימן האחרון שלו על או"ח) ונראה שפסק שלא אומרים תחנון. והרמ"א כותב שיש אפילו להרבות קצת בסעודה בי"ד באדר ראשון.

לאור זאת, האם יש שמחה באדר ראשון? אם אנו מניחים שהשמחה תלויה בנס פורים, הרי שלאותן דעות שסוברות שאסור להתענות (כפסיקת השו"ע) ובודאי לאותן דעות הסבורות שיש מצווה להרבות בסעודה (והרמ"א פסק שיש להרבות קצת בסעודה בי"ד באדר ראשון), הרי שיש זכר לפורים בי"ד באדר, וממילא בודאי לשיטת הרמ"א, יש מקום להרבות קצת בשמחה גם באדר ראשון (ובודאי לשיטת החתם סופר, שגזירתו של המן היתה באדר ראשון).

משמעות השמחה באדר, ומשמעותה באדר ראשון:

מדוע יש להרבות בשמחה בחודש אדר? כפי שראינו רש"י מסביר שכיוון שנעשו נסים לישראל בחודש זה, יש להרבות בשמחה. ייתכן שהריבוי בשמחה הוא תוצאה מן הנסים שבחודש זה. אולם, ייתכן שהריבוי בשמחה הוא גם הכנה לקראת חגיגת הנסים בחודש זה. אם כך, בשנה זו שיש שני חודשי אדר, הרי שההכנה לקראת פורים ולקראת פסח – משמעותית יותר, עמוקה יותר ונותנת עומק רב יותר לשמחה.

באדר ראשון אמנם השמחה קטנה יותר מבאדר שני, אך שמחת אדר שני השנה, גדולה יותר משמחת אדר בשנה רגילה, שהרי היא באה לאחר ההכנה של השמחה המצומצמת יותר של אדר ראשון. פורים ופסח, באים לאחר שתי ההכנות, וממילא בע"ה הם בעוצמה מיוחדת, שמחה של קדושה וטהרה, שמחה והודאה עצומה.

print