מה מיוחד בל"ג בעומר? 

הרב יוסף צבי רימון יו"ר ומייסד עמותת תעסוקטיף, רבה של אלון שבות דרום, ר"מ בישיבת הר עציון וראש מרכז הלכה והוראה

      ל"ג בעומר הוא אחד הזמנים המסתוריים והמעורפלים. הרבה דמויות ואירועים משתזרים ליום זה: מות תלמידי ר"ע; ר' שמעון בר יוחאי; בר כוכבא; מדורות. ננסה לבאר את אופי היום, כפי שנראה לנו.

      הגמ' ביבמות סב. מספרת על מותם של תלמידי ר"ע. היא כותבת שהדבר אירע "בין פסח לעצרת". ל"ג בעומר איננו מוזכר בגמ':

ר"ע אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא': בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה… תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה.

      על ל"ג בעומר אנו יודעים רק בתקופת הראשונים. ר' זרחיה הלוי  גורס בגמ': "כולם מתו מפסח ועד פרוס העצרת". פרוס = חצי חודש. דהיינו, שכולם מתו עד 15 יום לפני שבועות, שזהו ל"ג בעומר.

      המאירי (יבמות סב:) אומר שקבלה בידינו מימות הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה. וכך נפסק בשו"ע (תצ"ג, א-ב):

נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא… הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי (אבודרהם ב"י ומנהגים)…

הגה: … ומרבים בו [בל"ג בעומר] קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון…

      ואם כך, כיוון שפסקה המיתה, אין נוהגים יותר אבילות, וכן "מרבים בו קצת שמחה ואין אומרם בו תחנון".

      שאל בעל פרי חדש (ר' חזקיה די סילוה. תצ"ג ס"ק ב) שאלה עצומה: מדוע פסקה המיתה בל"ג בעומר, האם התרפאה המגיפה? ברור שלא. הגמ' אומרת ש"כולם מתו"! ואם כך, המגיפה פסקה כי לא היו יותר תלמידים! לא היה יותר מי שימות…   ואם כך – לשמחה מה זו עושה?

      בכדי לענות על כך נעיין מעט בהמשך הגמ' (וכך משמע מדבריו של הפרי חדש). הגמ' מספרת:

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

      לאחר מותם של תלמידי ר"ע, העולם שמם מתורה. ר"ע הוא יסוד תורה שבע"פ, וכאשר תלמידיו מתים, עשויה תורה להשתכח מישראל ח"ו.

      הגמ' מספרת שר"ע הלך ולימד תלמידים חדשים "והם הם העמידו תורה". ואכן הגמ' בסנהדרין פו. אומרת:

סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא.

      כלומר, שעיקר תורה שבע"פ שיש לנו היום, מגיעה מרבי עקיבא ומתלמידיו אלו. וזוהי השמחה בל"ג בעומר. ביום זה, כמעט פסקה תורה מישראל, ומסתבר שבו ביום הלך ר"ע ללמד את תלמידיו החדשים (וכ"כ כמה אחרונים – עיין בשדה חמד, אס"ד מערכת ארץ ישראל, אות ו' ד"ה ומ"ש השו"מ שאז סמך את תלמידיו) ש"הם הם העמידו תורה".

      ואם כן, הפסקת האבילות הינה מצד הפסקת מותם של תלמידי ר"ע. אולם, זהו לא מקור השמחה. מקור השמחה הוא שכמעט "היה העולם שמם מתורה" וביום ל"ג בעומר "העמידו תורה".

      ומהו הקשר לרשב"י? רשב"י הוא אחד מן התלמידים (סתם ר' שמעון – ר' שמעון בר יוחאי) הללו. פרט לכך – רשב"ינפטר בל"ג בעומר (ברכי יוסף תצ"ג ס"ק ד בשם י"א. ועיין יחו"ד ח"ה ל"ה בהערה). ובזוהר (ח"ג רצא:) מבואר שרשב"י לימד ביום מותו דברים קדושים במיוחד, ולאחר שגילה חלק לא יכלו התלמידים להביט, מפני האור והאש הגדולה. כלומר, שבל"ג בעומר מתחילה העברת התורה מחדש; וביום זה מת רשב"י שהוא אחד מן המעבירים, ובאותו יום, מגלה סודות תורה עמוקים ומיוחדים.

      נראה שניתן להעמיק עוד. לשם כך נעיין בדמויות חמשת התלמידים החדשים.

      רבי שמעון – הוא רבי שמעון בר יוחאי, דברי קבלה ונסתר, חכמה מיוחדת אך בעוצמה מיוחדת ובמחלוקת משמעותית עם רבי יהודה. ר' שמעון ור' יהודה חולקים פעמים רבות בש"ס: דבר שאינו מתכוון, מלאכה שאינה צריכה לגופה ועוד. בדרך כלל, השורש של מחלוקות אלו הוא האם הולכים אחר הכוונה או אחר המעשה. כך גם במחלוקתם לגבי היחס לרומאים (שבת לג:)ר' יהודה אומר שעשו דברים טובים (מרחצות, גשרים), ר' שמעון אומר שעשו הכל למטרות שליליות (ובעקבות זאת הרומאים רוצים להרוג את רשב"י והוא בורח). מחלוקת פוליטית עם השפעה עצומה בעקבותיה.

      ר' מאיר: תנא עם עוצמה מיוחדת. עירובין יב: היה ראוי לפסוק הלכה כר' מאיר, ולמה אין הלכה כמותו? מפני שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. גאון עצום, אך בלימוד מיוחד. לומד תורה מאחר (אלישע בן אבויה) דבר שלא היה פשוט בעיני החכמים (חגיגה יד:).

      ר' יוסי עם עוצמה אנושית מיוחדת, אך בשל כך עושה דברים שגם הם יכולים לגרום למחלוקות רבות: הגמרא בשבת קיח:, ש"יודע אני בעצמי שאיני כהן. [אולם] אם אמרו לי חברי: עלה לדוכן! אני עולה".

      עוצמות אדירות, אך כולם מתחברים לזה לזה, שהרי זהו התיקון לתלמידי ר"ע שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

      נמצא שבל"ג בעומר, לא רק התחדשה התורה לאחר מות התלמידים, אלא התחדשה תורה חדשה: תורה המכריזה שגם עוצמות שונות, יכולות לגור בכפיפה אחת, בחבירות אחת, באהבה מרובה. זאת תורת ל"ג בעומר, וזו השמחה בל"ג בעומר.

לכן, לא במקרה נמצאים הדברים תוך ספירת העומר. זמן זה מיוחד לתורה ולקבלת תורה, בזמן הזה פגמו תלמידי ר"ע הראשונים על ידי שלא נהגו כבוד זה בזה (למרות שגם הם היו גדולים, ומן הסתם פעלו לשם שמים), ובזמן הזה התחדשה תורה מיוחדת, תורה של עוצמה ושל חבירות.

לכן כתב בשו"ע שהאבלות היא "בין פסח לעצרת, עד ל"ג בעומר". ומדוע כתב "בין פסח לעצרת"? אלא שבין פסח למתן תורה זהו זמן של קבלת תורה. בזמן זה, התלמידים הראשונים שהיו אחראים על העברת התורה לא יכלו להמשיך. אי אפשר להעביר תורה שכזו. תורה שלא נוהגים כבוד זה בזה.

לכן בל"ג בעומר, התחלפו התלמידים בתלמידים החדשים, שלמרות השוני שבהם, ידעו לכבד זה את זה (שאם לא כן, גם הם היו מתים).

ומסתבר, שבגלל כבוד זה (ולא רק בגלל גדולתם התורנית) זכו שהתורה שיש בידינו מושתתת בעיקרה על התורה שלהם. זו תורה שיש לה קיום. תורה שנובעת מתוך כבוד ואהבה.

נמצא שגם האבילות בספירת העומר מכינה אותנו למתן תורה: בחלק הראשון בהבנה של הנזק מחוסר כבוד איש לרעהו, ובחלק השני, החל מל"ג בעומר, בהתחזקות בתורה, מתוך שמחה גם בתורה של האחר, שלומד גם הוא לשם שמיים, אף אם דרך לימודו וזווית ראייתו, שונים מאוד משלנו.

print