חטא הכעס

בפרשה (במדבר כ') משה רבנו מכה בסלע ונענש על כך – כיוון שלא נוצר קידוש השם שהיה אמור להיווצר, משה ואהרן לא ייכנסו לארץ:

ט וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:  י וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרן אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע וַיּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: יא וַיָּרֶם משֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: יב וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל- אַהֲרן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם:

פירושים רבים ניתנו לחטאו של משה. כמובן שאין אנו מחפשים 'חטאים' אלא מחפשים ללמוד מדברים אלו, כיצד להיות יותר מתוקנים בעצמנו.

מפורסם פירושו של הרמב"ם (שמונה פרקים, סוף פרק ד', מובא ברמב"ן, במדבר, כ', א) שמשה ואהרן חטאו בחטא הכעס, בכך שאמרו "שמעו נא המורים":

וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באומרו: (במדבר כ, י) "שמעו נא המורים". דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה בחוק האיש ההוא חלול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת, ומקווים להגיע בהם להצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך ייראה ממנו הכעס, והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבוא אלא מתכונות רעות מתכונות הנפש?…

וכאשר ראוהו שכעס, אמרו שהוא עליו השלום אינו מי שיש לו פחיתות מידה, ואלמלא ידע שה' קצף עלינו בבקשת המים, ושאנו הכעסנוהו יתעלה – לא היה כועס…

הרמב"ן יוצא בתקיפות נגד הרמב"ם וכותב "הוסיף הבל על הבלים". הוא מקשה: א. לכאורה היה צריך הקב"ה להעניש את משה כאשר כתוב בפירוש שקצף על פקודי החיל "ויקצוף משה על פקודי החיל" (במדבר, ל"א, יד).  ב. אהרן הכהן לא כעס מימיו "בשלום ובמישור הלך".  ג. והשאלה הקשה ביותר – כתוב "יען לא האמנתם בי להקדישני". איזה חוסר אמונה יש בכעס?

אמנם, בדברי הרמב"ם נראה שהכעס היווה בעיה כפולה: האחת, בעיה במידותיו של משה. השנייה: "וכאשר ראוהו שכעס, אמרו: ודאי אין הוא עליו השלום מאלה שיש להם פחיתות מידה, ולולא ידע שהא-לקים כעס עלינו בבקשת המים… לא היה כועס עלינו". דהיינו, שבכעסם הם גרמו לעם לחשוב שה' כועס עליהם, דבר שלא היה נכון. דבר זה, מראה על כך שחטא משה ואהרן היווה פגימה בהבנת העם את מידותיו של הקב"ה, שהוא אל רחום וחנון ושאיננו כועס עליהם.

הרמב"ן דוחה גם את הנימוק השני של הרמב"ם, כי אדרבה, לדעתו עם ישראל היה ראוי לרוגז ולחמה מאת ה'.

אולם, ייתכן להסביר את דברי הרמב"ם בעומק נוסף, וכך ניתן ללמוד מדברי המהר"ל (גור אריה, שם):

דע, כי החטא של משה ואהרן… כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצות השם דרך כעס… אין זה אמונה. כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון השמחה. אבל עם הכעס אין כאן אמונה.

אמונה מביאה את האדם לשמחה, בשמחה ובביטחון לעשות את דבר ה' בעולם. אדם הכועס מראה בכך על פגם באמונתו. כאשר אדם כועס, הרי שהוא מראה בכך שדברים לא הסתדרו באופן שהוא חשב ובאופן שהוא רצה שיסתדרו. אדם הבטוח בקב"ה, יש בו שלמות המסוגלת להכיל גם דברים שאינם מסתדרים עם ההבנה הפשוטה שלו. הוא צריך לבדוק ולברר, ללמוד כיצד לתקן וכיצד לפעול טוב יותר, אולם הוא לא יגיע למידת הכעת.

נמצאנו למדים, שהרמב"ם והמהר"ל הבינו שהחטא היה כעס, אלא שלפי הרמב"ם היה זה פגם במידותיו של משה, ואילו לפי המהר"ל היה זה פגם באמונתו של משה.

כעס הוא אחד מן הדברים הפוגעים כמעט בכל אחד מאיתנו. נתחזק בפרשה זו, וננסה להגיע לבניין מידות שיביא אותנו למעט עד כמה שניתן במידת הכעס; ננסה לחזק את אמונתנו, וגם בכך למעט את הכעס בעקבות השמחה והשלמות שילוו אותנו.

דף לימוד משפחתי להדפסה

print