מדוע לא תמיד מעריכים את חסדי ה'?

פעמיים הכה משה בסלע ויצאו מים: בפרשת בשלח ובפרשת חוקת. אולם, בפרשת בשלח הקב"ה רצה בהכאה ואף ציווה עליה, ואילו בפרשת חוקת הקב"ה לא רצה בהכאה אלא בדיבור (לפי פירוש רש"י). אם בפרשת בשלח ההכאה היא זו שהנס התבצע באמצעותה, מדוע בפרשת חוקת, לאחר ארבעים שנה, הנס לא היה אמור להתבצע בהכאה? מה ההבדל בין המקרים?

ניתן לענות על כך בכמה דרכים. ננסה להציע כיוון חשיבה אחד. ייתכן שכיוון שהנס של ההכאה כבר התבצע פעם אחת, שוב לא היה גדול כל כך (למרות שחלפו כארבעים שנה) כי הוא כבר היה ידוע. לכן היה צורך בנס אחר.

עיקרון זה למדתי מדברי המשך חכמה בהקשר אחר – ביחס לקריעת ים סוף. המדרש אומר שעתיד הקב"ה לעשות נסים לישראל לעתיד לבוא, יותר מאלו שנעשו בקריעת ים סוף. שואל המשך חכמה: האם לא די בנסים שנעשו על הים? ותשובתו, שלאחר שעם ישראל ראה כבר נסים אלו, הרי שצריך נסים גדולים יותר בכדי לעורר את התפעלותו. כמשל לדבר מביא המשך חכמה את היחס להמצאת הטלפון: לאחר שהומצא הטלגרף והתרגלו אליו, כבר לא התפעלו כל כך מההמצאה החדשה הדומה לה, הטלפון:

עושה פלא – מכילתא (ס"פ יא) דבר אחר: עשה פלא עם אבות ועתיד לעשות עם בנים, שנאמר 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' (מיכה ז', טו) – אראנו מה שלא הראתי אל האבות.

פירוש, דפלא נאמר על דבר שישפוט השכל שהוא לא יכול להיות טרם שיראה בעיניו. והנה כאשר נתוודע, לדמיון, מציאות הדילוג רב [=טלגרף] היה לפלא והפליא הרואים, אמנם אח"ז כי נתוודע הטעלפאן אף שהוא חכמה יותר גדולה, לא הפליאה הרואים כ"כ, כי אחרי אשר הוודעו הדילוג רב תו אחרי זה נגדו אינו מוזר ונפלא כ"כ מציאות הטעלפאן אשר יפליא הרואה מי שלא ידעו כמו שהתוודע הדילוג רב, לכן טרם שנקרע הים ונפלאות מן ושליו הלא היו מפליאים הרואים, וא"כ יאמר הכתוב כי אחרי שקריעת ים סוף ומן כבר נודעים שכבר היו לאבות, אחרי זה בייחס המן וקריעת ים סוף ועננים נגד דברים הטבעיים, ככה יעשה השי"ת לעתיד דברים שיפליאו מחדש הרואים, הלא אז יהיה קריעת ים ומן נגדם רק כערך הטבע נגד מן וקריעת ים סוף, א"כ לא יהיה דוגמא מה שהראה לאבות נגד מה שיראה לבנים ודו"ק. מאבי אבי הרב ר' חנניה זצ"ל.

וכך גם בענייננו: נס הוצאת המים על ידי ההכאה בסלע היה מרשים ביותר. אך לאחר שבני ישראל ראו את הנס ובניהם שמעו עליו, שוב לא התפעלו כל כך כשחזר שנית. לכן היה צורך בנס גבוה יותר, בנס של דיבור.

לעתים, מרוב שמלומדים אנו בנסים, מרוב שטוב לנו בדברים רבים כל כך, שוב אין אנו מעריכים את כל גדולת הנסים והישועה שהקב"ה עושה עמנו בכל עת ובכל שעה. מדי פעם עלינו לשוב ולהתבונן, לחוש את כל חסדי ה', "נפלאותיך וטובותיך שבכל יום עמנו", ומתוך ההתבוננות בחסדי ה' נזכור תמיד כמה "טוב להודות לה' ".

print