לא לכעוס 

הרב יוסף צבי רימון יו"ר ומייסד עמותת תעסוקטיף, רבה של אלון שבות דרום, ר"מ בישיבת הר עציון וראש מרכז הלכה והוראה

מפורסם פירושו של הרמב"ם (שמונה פרקים, סוף פרק ד', מובא ברמב"ן, במדבר, כ', א) שמשה ואהרן חטאו בחטאהכעס, בכך שאמרו "שמעו נא המורים":

וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באומרו: (במדבר כ,י) "שמעו נא המורים". דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס…

      הרמב"ן יוצא בתקיפות נגד הרמב"ם וכותב "הוסיף הבל על הבלים". הוא מקשה: א. לכאורה היה צריך הקב"ה להעניש את משה כאשר כתוב בפירוש שקצף על פקודי החיל "ויקצוף משה על פקודי החיל" (במדבר, ל"א, יד).  ב. אהרן הכהן לא כעס מימיו "בשלום ובמישור הלך".  ג. והשאלה הקשה ביותר – כתוב בפרשה "יען לא האמנתם בי להקדישני". איזה חוסר אמונה יש בכעס?

      אמנם, בדברי הרמב"ם נראה שהכעס היווה בעיה כפולה: האחת, בעיה במידותיו של משה. השנייה: "וכאשר ראוהו שכעס, אמרו: ודאי אין הוא עליו השלום מאלה שיש להם פחיתות מידה, ולולא ידע  שהא-לקים כעס עלינו בבקשת המים… לא היה כועס עלינו". דהיינו, שבכעסם הם גרמו לעם לחשוב שה' כועס עליהם, דבר שלא היה נכון. דבר זה, מראה על כך שחטא משה ואהרן היווה פגימה בהבנת העם את מידותיו של הקב"ה, שהוא אל רחום וחנון ושאיננו כועס עליהם.

      ולפי זה, "לא האמנתם בי" מתפרש בבנין פעיל, לא גרמתם לעם להאמין בי.

      הרמב"ן דוחה גם את הנימוק השני של הרמב"ם, כי אדרבה, לדעתו עם ישראל היה ראוי לרוגז ולחמה מאת ה'.

      המהר"ל (גור אריה, שם) הולך בעקבותיו של הרמב"ם, אך מטעים אחרת את הדברים. הוא מסביר, כי אמונה מביאה את האדם לשמחה, בשמחה ובביטחון לעשות את דבר ה' בעולם. אדם הכועס מראה בכך על פגם באמונתו:

דע, כי החטא של משה ואהרן… כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצות השם דרך כעס, בפרט כאשר נעשה להם נס כזה, כמו שעשו הם, שאמרו "שמעו נא המורים", וכן שהכו אל הסלע, אין זה אמונה. כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון השמחה. אבל עם הכעס אין כאן אמונה…

      נמצאנו למדים, שהרמב"ם והמהר"ל הבינו שהחטא היה כעס, אלא שלפי הרמב"ם היה זה פגם במידותיו של משה, ואילו לפי המהר"ל היה זה פגם באמונתו של משה.

      הכעס היא מידה שצריכים לעבוד עליה כל הזמן. אפילו גדולי ישראל נכשלו לעתים במידת הכעס. ככל שנצליח להגביר את אמונתנו בקב"ה, להבין שכל הדברים מתרחשים בהשגחה מאיתו יתברך, כך נמעט לכעוס. ככל שנרגיש מחוברים יותר לקב"ה, כך נתמלא בעוצמה שתתן לנו כוח לעבוד אותו בשמחה. ככל שנרגיש את עוצמתו של הקב"ה, כך לא נתגאה על אחרים ולא נגיע לידי כעס שגם שנובע ממידת הגאווה.

      הרמב"ן כותב שכאשר אדם ניצל מן הכעס, מגיע למידת הענווה:

וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מדת הענוה, שהיא מדה טובה מכל המדות טובות, שנאמר (שם כב) "עקב ענוה יראת ה'".

      דבר זה מפורש בראשונים ובאחרונים. גם בדברי הרמב"ם ניתן לראות שמחבר בין כעס לגאווה (בסמיכות הדברים, בהלכות דעות פ"א ופ"ב) ובעוד מקורות.

      אדם גאוותן, מרגיש שכל דבר שהוא אומר צריך להיעשות. כשדבר לא נעשה כפי שהוא רצה הוא כועס. יש לדעת:ראשית, לא תמיד אתה צודק. שנית, גם אם אתה צודק, ניתן לדבר עם האדם ולתקן את הדבר. הכעס נגרם כתוצאה מכך "שלא עשה מה שאמרתי לו לעשות". שנעשה דבר בניגוד לרצוני. ככל שאדם ענו יותר, הוא איננו רואה דברים רבים כפגיעה בו, וממילא איננו כועס.

      כשאדם כועס, הוא כביכול עומד על הבימה ואומר לכולם "הקשיבו לי!". מידת הענווה תלמד אותנו לקבל דברים גם אם הם שונים ממה שחשבנו; תלמד אותנו להתמודד בצורה עניינית ולא בצורה של כעס ואיבוד שליטה.

      הבעל שם טוב אמר, שהכעס הוא שלמות הגאווה, ולכן "כעס" בגימטריה שווה לעשר פעמים  "גאוה"(עשר הוא מספר המורה על שלמות). ככל שאדם יהיה עניו יותר, כך יכעס פחות. ככל שאדם יכעס פחות, כך ירגיל עצמו יותר במידת הענווה.

print