בס"ד

      לקראת סיום הפרשה, יצחק מביא את רבקה אל אוהל שרה (בראשית כ"ד סז):

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:

     רש"י מבאר:

האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

      אצל שרה היה הנר דלוק משבת לשבת. מה משמעות הדבר? בעל מאור ושמש (דברים רמזי יום ב' של סוכות) בי

בס"ד

פרשת חיי שרה – נר דולק משבת לשבת

      לקראת סיום הפרשה, יצחק מביא את רבקה אל אוהל שרה (בראשית כ"ד סז):

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:

     רש"י מבאר:

האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

      אצל שרה היה הנר דלוק משבת לשבת. מה משמעות הדבר? בעל מאור ושמש (דברים רמזי יום ב' של סוכות) ביאר יפה את הדבר:

וְיֵרָאֶה לרמוז בזה, כי הנה ידוע אשר השם יתברך נתן לנו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה המזכירין את ה' לעמו ישראל, בכדי שיהיה עת פנוי לאיש ישראלי להמשיך עליו אור קדושה גם על ימי חול, ולהכין לעצמו משבת לחבירו…

וזהו ביאור מאמר חז"ל שהובא בפירוש רש"י, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת רומז, שהמשיכה אור קדושה משבת לחבירו.

      מהות השבת לחבר בין קודש לחול. הנר הדלוק משבת לשבת – מסמל את החיבור שבין שבת לשבת, וחיבור כל ימות החול ביניהם. שרה עשתה פעולה בערב שבת, אך היא המשיכה גם לימות החול.

      אצלנו, הנר כבה לאחר השבת, אולם, פעולת הדלקת הנר נעשית לפני השבת. גם אצלנו, יש בהדלקת הנר, סמוך לשבת, את החיבור הראשוני שבין שחול ובין הקודש. דבר זה בא לידי ביטוי חזק במיוחד במנהג שנוהגות רבות מנשות ישראל, להדליק, לכסות עיניים, לברך ולפקוח עיניים. ההדלקה – נעשית בחול (עבור הקודש), ואת אותו אור – הופכים מיד לקדוש באמצעות הברכה. פתאום, פוקחים עיניים – ואותו נר שהיה נר של חול, הופך לנר של קודש!

      אולם, ישנו כאן דבר נוסף. אצל שרה ואחר כך אצל רבקה, הנר דלוק משבת לשבת. מה מזכיר לנו הדבר? דבר זה מזכיר את בית המקדש, את נר התמיד שהיה דלוק כל הלילה וכל היום עד בין הערביים בדרך נס (עיין רמב"ן שמות כ"ז, כ; ריטב"א שבת כב.; בניגוד לרש"י בשמות שם). כך הנס המיוחד בנר המקדש (ובלחם הפנים – משבת לשבת – עיין משנה במנחות י"א, ז) וכך הנס המיוחד אצל שרה – נר הדולק משבת לשבת.

      מכאן למדנו שנרות השבת מקבילים לנרות המקדש. הקבלה שכזו ניתן לראות בגמרא בשבת כא.

תני רמי בר חמא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – אין מדליקין בהן במקדש, משום שנאמר להעלות נר תמיד. הוא תני לה והוא אמר לה: כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר.

      נרות שבת, מקבילים לנרות המקדש[1]. מהות הנר, להביא את אור ה' לעולם. לכן יש צורך בפתילה טובה, ויש להשאיר את האש המדליקה עד שהאש אוחזת בלהבה והלהבה עולה מאליה ואיננה צריכה אחר כך תיקון והטיה (רש"י שבת כא.). כך צריך אור השבת להיכנס לתוך נשמתנו, להיות טבעי ומאיר מעצמו "שתהא שלהבת עולה מאליה".

      יש כאן חיבור נפלא בין עולם של חול לעולם של קודש, בין עולם של קדושת הזמן (שבת) לעולם של קדושת המקום (מקדש).

      את כל אלו, זוכה האישה לעשות, ובכך להפוך את ביתה בשבת, למקדש מעט. וכך כתוב בתיקוני הזוהר (תיקון כ"ד):

וצריך איתתא לתקנה שרגא בליל שבת לימינא, ואיתחשב לה כאילו תיקנה מנרתה בדרום ופתורתא בצפון [וצריכה האישה לתקן את הנר בלב שבת בצד ימין, ובכך ייחשב לה כאילו תיקנה את המנורה בדרום ואת השלחן בצפון]… אמרין אלין מלאכין דקא נחתין עם שכינתא: לית דן אתר הדיוט, אלהין אתר דרעוא בה מן קדם ה'… [אומרים אלו המלאכים היורדים עם השכינה: אין זה  מקום הדיוט אלא מקום ששוכן בו מלפני ה']

זוכה האישה להפוך את ביתה בשבת, למקום משכנו של הקב"ה. להכניס את אור השכינה לתוך ביתה!

     דבר זה למדנו משרה ומרבקה, ודבר זה זוכות נשות ישראל לעשות מידי שבת – להשרות שכינה בתוך ביתנו, להפוך את עולם החול שבו היינו שרויים עד עתה, לעולם של קודש!



[1]  השל"ה (שבת, תורה אור כ"ט) אף כתב שיש הנוהגים להדליק שבעה נרות כנגד שבעת הנרות שבמנורה (ויש הנוהגים כך לסמל את שבעת ימי השבוע על פי האר"י).

אר יפה את הדבר:

וְיֵרָאֶה לרמוז בזה, כי הנה ידוע אשר השם יתברך נתן לנו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה המזכירין את ה' לעמו ישראל, בכדי שיהיה עת פנוי לאיש ישראלי להמשיך עליו אור קדושה גם על ימי חול, ולהכין לעצמו משבת לחבירו…

וזהו ביאור מאמר חז"ל שהובא בפירוש רש"י, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת רומז, שהמשיכה אור קדושה משבת לחבירו.

      מהות השבת לחבר בין קודש לחול. הנר הדלוק משבת לשבת – מסמל את החיבור שבין שבת לשבת, וחיבור כל ימות החול ביניהם. שרה עשתה פעולה בערב שבת, אך היא המשיכה גם לימות החול.

      אצלנו, הנר כבה לאחר השבת, אולם, פעולת הדלקת הנר נעשית לפני השבת. גם אצלנו, יש בהדלקת הנר, סמוך לשבת, את החיבור הראשוני שבין שחול ובין הקודש. דבר זה בא לידי ביטוי חזק במיוחד במנהג שנוהגות רבות מנשות ישראל, להדליק, לכסות עיניים, לברך ולפקוח עיניים. ההדלקה – נעשית בחול (עבור הקודש), ואת אותו אור – הופכים מיד לקדוש באמצעות הברכה. פתאום, פוקחים עיניים – ואותו נר שהיה נר של חול, הופך לנר של קודש!

      אולם, ישנו כאן דבר נוסף. אצל שרה ואחר כך אצל רבקה, הנר דלוק משבת לשבת. מה מזכיר לנו הדבר? דבר זה מזכיר את בית המקדש, את נר התמיד שהיה דלוק כל הלילה וכל היום עד בין הערביים בדרך נס (עיין רמב"ן שמות כ"ז, כ; ריטב"א שבת כב.; בניגוד לרש"י בשמות שם). כך הנס המיוחד בנר המקדש (ובלחם הפנים – משבת לשבת – עיין משנה במנחות י"א, ז) וכך הנס המיוחד אצל שרה – נר הדולק משבת לשבת.

      מכאן למדנו שנרות השבת מקבילים לנרות המקדש. הקבלה שכזו ניתן לראות בגמרא בשבת כא.

תני רמי בר חמא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – אין מדליקין בהן במקדש, משום שנאמר להעלות נר תמיד. הוא תני לה והוא אמר לה: כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר.

      נרות שבת, מקבילים לנרות המקדש[1]. מהות הנר, להביא את אור ה' לעולם. לכן יש צורך בפתילה טובה, ויש להשאיר את האש המדליקה עד שהאש אוחזת בלהבה והלהבה עולה מאליה ואיננה צריכה אחר כך תיקון והטיה (רש"י שבת כא.). כך צריך אור השבת להיכנס לתוך נשמתנו, להיות טבעי ומאיר מעצמו "שתהא שלהבת עולה מאליה".

      יש כאן חיבור נפלא בין עולם של חול לעולם של קודש, בין עולם של קדושת הזמן (שבת) לעולם של קדושת המקום (מקדש).

      את כל אלו, זוכה האישה לעשות, ובכך להפוך את ביתה בשבת, למקדש מעט. וכך כתוב בתיקוני הזוהר (תיקון כ"ד):

וצריך איתתא לתקנה שרגא בליל שבת לימינא, ואיתחשב לה כאילו תיקנה מנרתה בדרום ופתורתא בצפון [וצריכה האישה לתקן את הנר בלב שבת בצד ימין, ובכך ייחשב לה כאילו תיקנה את המנורה בדרום ואת השלחן בצפון]… אמרין אלין מלאכין דקא נחתין עם שכינתא: לית דן אתר הדיוט, אלהין אתר דרעוא בה מן קדם ה'… [אומרים אלו המלאכים היורדים עם השכינה: אין זה  מקום הדיוט אלא מקום ששוכן בו מלפני ה']

זוכה האישה להפוך את ביתה בשבת, למקום משכנו של הקב"ה. להכניס את אור השכינה לתוך ביתה!

     דבר זה למדנו משרה ומרבקה, ודבר זה זוכות נשות ישראל לעשות מידי שבת – להשרות שכינה בתוך ביתנו, להפוך את עולם החול שבו היינו שרויים עד עתה, לעולם של קודש!



[1]  השל"ה (שבת, תורה אור כ"ט) אף כתב שיש הנוהגים להדליק שבעה נרות כנגד שבעת הנרות שבמנורה (ויש הנוהגים כך לסמל את שבעת ימי השבוע על פי האר"י).

print