נר דולק משבת לשבת

לקראת סיום הפרשה, התורה מספרת על יצחק המביא את רבקה אל אוהל שרה (בראשית כ"ד, סז):

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:

רש"י מבאר:

האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

אצל שרה דולק היה הנר מערב שבת לערב שבת. מה משמעות הדבר? בעל מאור ושמש (דברים רמזי יום ב' של סוכות) ביאר יפה את הדבר:

וְיֵרָאֶה לרמוז בזה, כי הנה ידוע אשר השם יתברך נתן לנו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה המזכירין את ה' לעמו ישראל, בכדי שיהיה עת פנוי לאיש ישראלי להמשיך עליו אור קדושה גם על ימי חול, ולהכין לעצמו משבת לחבירו…

וזהו ביאור מאמר חז"ל שהובא בפירוש רש"י, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, רומז שהמשיכה אור קדושה משבת לחבירו.

מהות השבת – חיבור בין קודש לחול. הנר הדלוק משבת לשבת מסמל את החיבור בין שבת לשבת באמצעות ימות החול שביניהם. שרה עשתה פעולה בערב שבת, אך הפעולה המשיכה גם לימות החול.

נרות השבת שאנו מדליקים כבים במהלך השבת ולכן אינם ממשיכים לדלוק בשבוע שלאחריה, אך פעולת הדלקת הנר נעשית לפני השבת. גם אצלנו הדלקת הנר סמוך לשבת מהווה את החיבור הראשוני שבין החול ובין הקודש. דבר זה בא לידי ביטוי חזק במיוחד במנהג שנוהגות רבות מנשות ישראל במהלך הדלקת הנרות: להדליק, לכסות עיניים, לברך ולפקוח עיניים. ההדלקה נעשית ביום חול עבור השבת, ואת אותו אור הופכים מידית לקדוש באמצעות הברכה. לאחר הברכה פוקחים עיניים, ומגלים שפתאום אותו נר שהיה נר חול, הופך לנר קודש!

וישנו רעיון נוסף בעניין הדלקת הנרות. אצל שתי האמהות, שרה ורבקה, דלוק היה הנר משבת לשבת. מה הדבר מזכיר לנו? הדבר מזכיר את בית המקדש ואת נר התמיד שהיה דלוק בלילה וביום עד בין הערביים בדרך נס (עיין רמב"ן שמות כ"ז, כ; ובריטב"א שבת כב. בניגוד לרש"י בשמות שם). זהו הנס המיוחד בנר המקדש (ובלחם הפנים המחזיק משבת לשבת – עיין משנה במנחות י"א, ז) וזהו הנס המיוחד אצל שרה – נר הדולק משבת לשבת.

מכאן למדנו שנרות השבת מקבילים לנרות המקדש. הקבלה שכזו ניתן לראות בגמרא בשבת (כא.):

תני רמי בר חמא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – אין מדליקין בהן במקדש, משום שנאמר להעלות נר תמיד. הוא תני לה והוא אמר לה: כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר.

נרות שבת מקבילים לנרות המקדש[1]. מהות הנר – להביא את אור ה' לעולם. לכן יש צורך בפתילה טובה, ויש להשאיר את האש הדולקת ליד הפתילה עד שהלהבה אוחזת בפתילה, עולה מאליה ואיננה צריכה אחר כך תיקון והטיה (רש"י שבת כא.). כך גם על אור השבת להיכנס לתוך נשמתנו, להיות טבעי ולהאיר מעצמו: "שתהא שלהבת עולה מאליה".

יש כאן חיבור נפלא בין עולם החול לעולם הקודש, בין עולם קדושת הזמן – השבת, לעולם קדושת המקום – מקדש.

את כל אלו זוכה האישה לעשות, ובכך להפוך את ביתה למקדש מעט בשבת. כך כתוב בתיקוני הזוהר (תיקון כ"ד):

וצריך איתתא לתקנה שרגא בליל שבת לימינא, ואיתחשב לה כאילו תיקנה מנרתה בדרום ופתורתא בצפון [וצריכה האישה לתקן את הנר בליל שבת בצד ימין, ובכך ייחשב לה הדבר כאילו תיקנה את המנורה בדרום ואת השולחן בצפון]… אמרין אלין מלאכין דקא נחתין עם שכינתא: לית דין אתר הדיוט, אלהין אתר דרעוא בה מן קדם ה' [אומרים אלו המלאכים היורדים עם השכינה: אין זה מקום פשוט אלא מקום שיש בו רצון מלפני ה']…

האישה זוכה להפוך את ביתה למקום משכנו של הקב"ה בשבת, ולהכניס את אור השכינה לתוך ביתה!

למדנו דבר זה משרה ומרבקה, ונשות ישראל זוכות לעשותו מדי שבת: להשרות שכינה בתוך ביתנו, להפוך את עולם החול – שבו היינו שרויים עד עתה – לעולם של קודש!

[1] השל"ה (שבת, תורה אור כ"ט) כתב אף הוא שיש הנוהגים להדליק שבעה נרות כנגד שבעת הנרות שבמנורה (ויש הנוהגים לסמל כך את שבעת ימי השבוע על פי האר"י).

print