קהל ישראל – קרבן פסח

עם ישראל מצטווה להקריב קרבן פסח. זהו מאורע מרגש מאוד, שככל שמתבוננים בו יותר רואים עד כמה הוא מרגש.

האם קרבן פסח הוא קרבן יחיד או קרבן ציבור?

מצד אחד, יש בו סימנים של קרבן יחיד: כל אדם מקריב אותו בעצמו, בניגוד לקרבן ציבור שמקריבים פעם אחת עבור כל הציבור.

מצד שני, קרבן יחיד רגיל כל אדם מביא בזמן אישי, ואילו כאן כולם מקריבים בזמן אחד.

הרמב"ם (בהקדמתו לפירוש המשניות לסדר קודשים) כותב שקרבנות עולת ראייה ושלמים שמביאים בשלוש רגלים הם קרבנות יחיד, משום שכל אדם מקריב אותם בפני עצמם; לעומת זאת, קרבן פסח הוא קרבן ציבור – לא די שהוא מוקרב בזמן אחד, אלא שהזמן הזה חשוב עד כדי כך שהשבת נדחית מפני הקרבן (וגם כשכל הציבור טמא ניתן להקריבו).

אמנם, כאמור, יש לפסח תכונה של קרבן יחיד שהרי כל יחיד מקריב אותו. לכן הרמב"ם מכנה את קרבן הפסח "קרבן יחיד כעין קרבן ציבור".

ואכן, הפעם הראשונה בתורה שיש פנייה לכל עם ישראל והוא מכונה "כלל" היא בציווי על קרבן הפסח: "דברו אל כל עדת ישראל", ואחר כך: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים" (שמות י"ב).

משום כך חשוב היה לכולם להיות שותפים בקרבן, ולכן באו הטמאים וביקשו להיות שותפים, "למה נגרע… בתוך בני ישראל", ומשום כך קיבלו הם אפשרות להשלמת הקרבן – פסח שני.

קרבן קהל ישראל הראשון הוקרב דווקא באופן זה. מצד אחד – כל אדם וכל משפחה הקריבו אותו בעצמם (ובהמשך – כל חבורה בפני עצמה בהר הבית), ומצד שני – כולם הקריבו באותו זמן ובאותו אופן.

קרבן זה נאכל שלם – "ראשו על כרעיו ועל קרבו" – אסור לחתוך אותו (לפי הרמב"ם אף אין מוציאים ממנו את גיד הנשה). זהו קרבן המבטא אחדות, המבטא את כלל ישראל, ולכן הוא נאכל שלם.

כללי אכילת הקרבן מחייבים להפוך כל בית למעין בית מקדש – דם על המזוזות ועל המשקוף, ואכילת הקרבן בבית (שמות י"ב, ז) –

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם".

עם ישראל ככלל איננו מתעלם מהבניין הפרטי של כל אחד ואיננו שוכח את הבית המיוחד לכל אחד. מצד שני, עם ישראל זוכר שגדולת כל יחיד נובעת מכך שהוא אחד מן הכלל. הכלל איננו מתעלם מן היחידים, אך כל יחיד יודע שאת כוחו הוא שואב מן הכלל.

בבניין עם ישראל יש חיבור נפלא. כל יחיד וכל משפחה נמצאים בביתם, אך כולם באמת יחד ככלל אחד. לעתים יש אחדות כעין 'קרבן ציבור', כאשר מוקרבים קרבנות עבור הציבור כולו. יש פן מיוחד בציבוריות המייצגת אחדות, אף על פי שכל משפחה לחוד.

יסוד זה יש לחוש כיום, כשאין בית מקדש, גם בחגים וגם בתפילות. אמנם, בחגים אנשים חוגגים בכל בית או בכל בית כנסת בנפרד, אבל כלל ישראל חוגג יחד. אמנם, כל אחד מתפלל בסידור שלו ובבית הכנסת שלו, אבל כלל ישראל מתפלל בנוסח קבוע (שיש בו רק הבדלים קטנים) ובזמנים קבועים.

הפנייה המרכזית אל הקב"ה היא תמיד פניית הכלל – גם כאשר היחיד ניגש לקב"ה, הוא ניגש כאחד מן הכלל.

וכך כתב מרן הרב קוק (אורות ישראל ב', ג, ובשמונה קבצים):

הנשמה של היחידים, נשאבת ממקור חי העולמים… והכלל נותן נשמה ליחידים.

print