בס"ד

קהל ישראל – קרבן פסח

עם ישראל מצטווה להקריב קרבן פסח. מאורע מרגש מאוד, שכאשר מתבוננים בו יותר רואים עד כמה הוא מרגש.

האם קרבן פסח הוא קרבן של יחיד או של ציבור?

מצד אחד, יש בו סימנים של קרבן יחיד: כל אחד מקריב אותו בפני עצמו, בניגוד לקרבן ציבור שבו ישנה הקרבה אחת עבור כל הציבור.

מאידך, קרבן יחיד מביא כל אחד בזמן אישי, ואילו כאן ישנו זמן אחד שבו כולם יחד צריכים להקריב את הקרבן.

הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשניות לקדשים) כותב שקרבנות עולת ראייה ושלמים שמביאים בשלוש רגלים הם קרבנות יחיד, כיוון שכל אחד מקריב אותם בפני עצמם; לעומת זאת, קרבן פסח הוא קרבן ציבור כיוון שלא רק שהוא מוקרב בזמן אחד, אלא שזמן זה משמעותי עד כדי כך שאף אם הוא חל בשבת הוא דוחה את השבת, ומקריבים אותו בשבת (וגם כשכל הציבור טמא, ניתן להקריבו).

אמנם, יש כאן גם צד של קרבן יחיד, שהרי כל יחיד מקריב את הקרבן. לכן קורא הרמב"ם לקרבן פסח: "קרבן יחיד כעין קרבן ציבור".

ואכן, הפעם הראשונה בתורה שבה ישנה פתיחה ציבורית ובה נקרא עם ישראל בשם "כלל", היא קרבן פסח: "עדת ישראל", ואחר כך: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים" (שמות י"ב):

לכן, היה חשוב לכולם להיות שותפים בקרבן, ולכן באו הטמאים וביקשו להיות שותפים: "למה נגרע… בתוך בני ישראל", ולכן קיבלו את דין פסח שני.

קרבן "קהל ישראל" הראשון הוקרב דווקא באופן זה. מצד אחד – כל אחד מקריב בפני עצמו, כל בית בפני עצמו (ובהמשך – כל חבורה בפני עצמה בהר הבית), ומצד שני – כולם מקריבים באותו זמן ובאותו אופן.

קרבן זה שלם – "ראשו על כרעיו ועל קרבו". אסור לחתוך אותו (ולפי הרמב"ם אף אין מוציאים ממנו את גיד הנשה). זהו קרבן המבטא אחדות, המבטא את כלל ישראל, ולכן הוא שלם.

כל בית הופך להיות מעין בית מקדש: דם על המזוזות ועל המשקוף, ואכילת הקרבן בבית:

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, עַל הַבָּתִּים, אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם" (שמות י"ב, ז).

כלל ישראל איננו שוכח את הבניין הפרטי של כל אחד, את הבית המיוחד לכל אחד, אך מצד שני זוכר שגדולת כל יחיד נובעת מכך שהוא חלק מן הכלל. הכלל איננו מתעלם מן היחידים, אך כל יחיד יודע שאת כוחו הוא שואב מן הכלל.

בבניית עם ישראל יש חיבור נפלא. כל יחיד וכל משפחה בביתה, אך כולם באמת יחד ככלל אחד. ישנה לעתים אחדות של 'קרבן ציבור' כאשר מוקרבים קרבנות עבור הציבור כולו. אולם, ישנו גם פן מיוחד בציבוריות המתרחשת ביחד, למרות שכל משפחה לחוד.

יסוד זה צריך לחוש כיום, כשאין בית מקדש, גם בחגים וגם בתפילות. אמנם, החגיגה נעשית בכל בית או בכל בית כנסת בנפרד, אבל כלל ישראל חוגג יחד. אמנם, כל אחד מתפלל בסידור שלו ובבית הכנסת שלו, אבל כלל ישראל מתפלל בנוסח קבוע (שיש בו רק הבדלים קטנים) ובזמנים קבועים.

הגישה המשמעותית אל הקב"ה היא תמיד גישה של כלל. גם כאשר היחיד ניגש לקב"ה, הוא ניגש כחלק מן הכלל.

וכך כתב מרן הרב קוק (אורות ישראל ב', ג. ובשמונה קבצים):

הנשמה של היחידים, נשאבת ממקור חי העולמים… והכלל נותן נשמה ליחידים.

print