ויאמינו בה' ובמשה עבדו – מדוע רק עכשיו?

עם ישראל קיבל הבטחה של "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אולם, עם ישראל לא קיבל את הרכוש בדרך מכובדת, אלא בדרך של גניבה ורמאות: "וישאלו איש מאת רעהו" (עיינו בכך בדברינו על 'ברוך שומר הבטחתו לישראל' – מדוע ברמאות ובגניבה).

שאלה נוספת יש לשאול. כאשר משה בא אל פרעה ודורש את שחרור עם ישראל, הוא אומר "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו" (שמות, ה', ג). הקב"ה חזק מן הכל. היה צריך אפוא לבוא אל פרעה ולומר לו: "רשע שכמותך, שחרר את בני ישראל!". מדוע נאמרו הדברים בצורה של עקבות ורמאות?

האברבנאל עונה על כך (שמות ג'), שהם באמת יכלו לבקש לצאת. הם ביקשו רק שלושה ימים, על מנת להראות את כובד הלב של פרעה, שאפילו בעבור דבר קטן כל כך לא הסכים לשלחם.

בעל הכתב והקבלה (ד', כג) ביאר שאמנם בתחילה אמר משה שילכו שלושה ימים, אבל אחר כך אמר "שלח עמי ויעבדוני". כלומר, לאחר שסירב לבקשה הקטנה של שלושה ימים, אמר לו משה שישלח אותם לצמיתות!

הר"ן (דרשות הר"ן, דרוש י"א) הוסיף ושאל: מדוע רק בשירת הים כתוב "ויאמינו בה'", מדוע לא קודם? הרי ראו את עשר המכות?

עונה הר"ן על כל השאלות יחדיו (חלק מהדברים יסודם באבן עזרא הקצר, שמות י"א, ד): לעם ישראל היו בעיות עם הבנת דרכי ההשגחה. הם לא הבינו כיצד ייתכן שה', כל יכול, אומר למצרים בדרך של שקר והתחמקות "נלכה נא דרך שלושת ימים ונזבחה לה' א-לקינו". אם ה' הוא כל כל חזק, מדוע איננו אומר זאת ישירות.

כמו כן לא הבינו את ציויו של ה' לשאול כלי כסף וכלי זהב מן המצרים. אמנם, ה' הבטיח לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" אבל עם ישראל ציפה שהדבר ייעשה בצורה מכובדת, ולא בצורה של גניבה מהמצרים!

ומדוע עם ישראל הגיע בסוף לאמונה? עונה הר"ן, בקריעת ים סוף, פתאום הבין העם את כל קושיותיו: [אולי ארוך מידי לצטט את הר"ן]

אילו הודיע משה לפרעה הענין בתחלה שהגיע קצם להגאל, אין ספק שהיה מסכים בכך מתוקף המכות, ולא היה רודף אחריהם עוד… לכן לא רצה הש"י שיאמר משה לפרעה הענין כאשר הוא, אבל שיאמר שהם הולכים לזבוח דרך שלשת ימים, שכאשר יגידו לו אחר כך "כי ברח העם" יחשוב פרעה מה שחשב [וירדוף אחרי בני ישראל]… ולזאת הסבה עצמה צוה: וישאלו איש מאת רעהו… שאילו אמר משה תחלה שישלחם ולא ירדפם עוד ושיתנו להם שכרם גם כן, אין ספק שאחרי היות כן לא היו זזים ממקומם. וכונת כל אלו הדברים היתה נעלמת מישראל ואולי גם ממשה, ולסבת כל זה היה ראוי שיספקו ישראל בשליחותו של משה אע"פ שהאמינו בו בתחלה. והוא שרמז ואמר, וירא ישראל את היד הגדולה וגו'. כלומר, אז הכירו שכל מה שהיו מופלאים ממנו תחלה ומסתפקים בו, לא היה רק לסבב שמצריים עצמם יכנסו בים…

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו", הוא מה שהותרו מהם הספקות, ונתבררו להם המבוכות שנפלו באמצע, כי ישרים דרכי ה' נשגבים מאד, אשר אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. והנה אנו רואים בגאולה זו של מצרים שבאותה עת בעצמו שהיתה הגאולה ממשמשת ובאה היו רואים עצמם נגאלים, ועם כל זה… היו נלאים לעמוד על סבתם עד שגלה ה' ית' ענינם. כל שכן אנחנו שראוי שנהיה סכלים יותר בגאולה עתידה. מפני זה כתב הרמב"ם ז"ל. שלא יודעו הדברים ההם איך יהיו עד שיהיו:

בקריעת ים סוף, הבין עם ישראל מדוע הקב"ה סובב כך את כל הדברים. עם ישראל הבין, שאם ה' היה אומר מראש שיוצאים לצמיתות, הרי שפרעה לא היה מעיז לרדוף אחרי בני ישראל. לכן אמר להם ה' בצורה של זמניות, כדי שפרעה יראה לאחר שלושה ימים שהדבר לא מתקיים וירדוף אחרי בני ישראל. וכך גם ביחס לעם, אם היו יודעים שנותנים את כליהם לצמיתות, לא היו משתתפים במרדף. כיוון שהם נתנו בהשאלה, וראו שרימו אותם, החלו לרדוף אחרי בני ישראל כדי לקבל בחזרה את כלי הכסף וכלי הזהב, וכך מתו בים סוף.

כעת, הבין העם את דרכי ההשגחה והרגיש בכל לבו את האמונה בה' "ויראו העם את ה' ויאמינו בה'". אומר הר"ן: למרות שעם ישראל ראה כל כך הרבה נסים, עדיין לא הבין את השגחת ה'. ק"ו אנחנו בגאולה העתידה, שישנם דברים שלא יהיו לנו מובנים בדרכי ההשגחה, אבל עלינו לדעת, שהדברים מכוונים מאת ה', ושיש להם מטרה ותכלית.

print