פרשתנו עוסקת בעיקר בברכות וקללות. אם עם ישראל יתנהג כשורה – ברכות, ואם לאו – קללות. ומהו השכר עבור התנהגות כשורה? התורה אומרת בתחילת הפרשה: > > אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. > > אמנם ברכה חשובה, אבל יש בה משהו מאכזב. היינו מצפים להבטחה על שכר רוחני. היינו מצפים להבטחה על עולם הבא, להבטחה על גן עדן. במקום זה, ההבטחה מתעסקת רק בצד הגשמי: גשם, ייבול של השדה, אכילה לשובע וביטחון. אמנם, בהמשך הפסוקים התורה עוסקת גם בכך שהקב"ה יהיה איתנו "ונתתי משכני בתוככם", וגם בכך שהקב"ה יתהלך בתוכנו ויהיה לנו לאלקים ואנחנו נהיה לו לעם "וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם". ולמרות זאת, הבטחת עולם הבא אין כאן, וגם פסוק זה לא ברור שהוא מכוון לצד הרוחני, שהרי כל הפסוקים שלפניו וכל ההבטחות שלפניו עוסקות רק בשכר גשמי. > > ייתכן שהתורה איננה כותבת את שכר העולם הבא, בגלל חשש משמירה על גוף האדם. ככל שמדגישים יותר את העולם הבא, כך ישנו חשש שאדם יקפיד פחות על שמירת גופו מתוך הבנה מוטעית שאין משמעות גדולה לעולם הזה, והעולם הבא הוא העיקרי. כך גם ישנו חשש להתגברות מעשי רצח, מתוך הנמכת חשיבות הגוף. > > אולם, ייתכן שישנו טעם נוסף. הרמב"ן (שמות ו', ב, וכן בפרשת לך לך ועוד) מסביר שחידוש התורה הוא דווקא בשכר הגשמי. שכר רוחני על עבודה רוחנית (המצוות) הוא דבר ברור. עיקר חידוש התורה הוא, שעל עבודה רוחנית מקבלים שכר גשמי! אדם פועל ברוח, פועל במצוות, והדבר משפיע על המציאות החומרית. > > דבר זה הוא חידוש מיוחד של היהדות. דתות אחרות מדברות על שכר רוחני בלבד. היהדות מחברת בין הצד הרוחני לצד הפיזי. התורה מצווה אותנו לקדש את המציאות, להכניס קדושה בכל העולם החומרי שבו אנו נמצאים. התורה מלמדת אותנו, שעבודתנו הרוחנית, משפיעה על כל העולם הגשמי הסובב אותנו. > > בפרשה שלנו, התורה מדברת על שכר גשמי: פירות, ייבול, שלום. אבל כאמור, התורה אומרת בסיום השכר הגשמי "והתהלכתי בתוככם!", "והייתי לכם לאלקים". התורה אומרת דבר מדהים: בארץ ישראל, כאשר צומחים פירות, כאשר זוכים לגשם, הרי שדבר זה מראה את מציאות ה' בתוכנו! דבר מדהים ומרגש. הקב"ה מופיע בארץ בתוך הטבע (עיין סנהדרין צז-צח). > > השגחת ה' על עם ישראל, קיימת בכל מקום שבו יהודי נמצא בעולם. אולם, בארץ ישראל, מתבטאת השגחת הקב"ה גם בפירות, גם בייבול. כאשר אדם זוכה לאכול פירות ארץ ישראל, הוא זוכה פירות קדושים. פירות ששכינה מחוברת אליהם (עיינו בכך גם בספר השמיטה שכתבתי בסיפור "מעשה בתפוח"). > > דבר זה בא לידי ביטוי גם בנוסח הברכות שלנו: הטור (או"ח ר"ח) התקשה בנוסח ברכת מעין שלוש. בברכה זו אנו מבקשים "והעלנו לתוכה, ושמחנו בבנינה, ונאכל מפריה, ונשבע מטובה". הטור מביא מערערים על נוסח זה, כיוון "שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצוות התלויות בה"! > > הב"ח חלק על דברים אלו. לדעתו, פירות ארץ ישראל יש בהם קדושה מיוחדת, כיוון שהפירות נובעים מן הקדושה העליונה של השכינה השוכנת בארץ, וממילא גם אכילתם איננה אכילה רגילה: > > "הלא קדושת הארץ הנשפעת בה, מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ …ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו, ונאכל מפריה ונשבע מטובה. כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה". > > עיקרון זה, כתב גם הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש, ג', עמוד רצד-רצה): "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו ואינו מגשם אלא בחיצוניותו" (ועיין בירמיהו ב', ז ובנחמיה ט' לו, ששם מפורשים דברי הב"ח, שנוסח זה הוא הנוסח הנכון). > > ואם כך, התורה לא מדברת על שכר רוחני, לא מדברת על עולם הבא, לא מפני שאלה אינם קיימים. בוודאי שאלו הדברים הגבוהים ביותר, בודאי שזהו השכר הגבוה שאנו מצפים לו. אולם, עיקר חידוש התורה הוא דווקא בשכר הגשמי. דווקא בעובדה שלעבודה רוחנית ישנו שכר גשמי. דווקא בחיבור שבין הקודש ובין החול. בכך, זוכים אנו בצורה מיוחדת, באכילת פירות ארץ ישראל: אוכלים פרי גשמי, אך מרגישים באכילה זו את הקב"ה השוכן בתוכנו, את הקב"ה האוהב אותנו וחפץ להיטיב עימנו. > > שבת שלום! > >

print