אונאת דברים ואונאת ממון

פרשתנו עוסקת בין השאר באיסור אונאה. עיון בפסוקים מראה שישנם לכאורה שני פסוקים האומרים דברים זהים:

(יד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו:

(טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ:

(טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ:

(יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵא-לקיך כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:

חז"ל במסכת בבא מציעא, בדף נח: למדו מכך, שהפעם הראשונה "אל תונו איש את אחיו" באה ללמד על איסור אונאת ממון, והפעם השנייה "ולא תונו איש את אחיו" באה ללמד על אונאת דברים.

מבארת הגמ' מהי אונאת דברים, כגון שהיה בעל תשובה, אל יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים", כי הוא מצערו בדברים אלו.

ומהי אונאת ממון? בגמ' שם בדף נ: מבואר שאונאת ממון, חלה גם אדם שמכר (או קנה) חפץ במחיר הגבוה בשישית ממחירו הרגיל בחנויות.

לשני הדברים הללו מתייחסת התורה במונח של "אונאה". מהו פירושה של המלה "אונאה"? אנו רגילים לפרש מלה זו מלשון רמאות, וכך נראה לכאורה מדברי המשניות בפרק רביעי של בבא מציעא. המשניות שם מדברות על סטייה מהמחיר הנחשבת כאונאה, חז"ל אומרים שאסור למוכר לומר לקונה שהוא פותח חבית חדשה של יין בשבילו, בעוד שבכל מקרה היה פותח חבית זו וכדומה (עיין במשניות ובגמרא שם, ובמקביל ברמב"ם, הלכות דעות, פ"ב ה"ו, שכותב עניין זה בסגנון של רמאות).

אולם, בלשון התורה נראה שהמשמעות היא אחרת. למשל התורה בשמות כ"ב אומרת "וגר לא תונה ולא תלחצנו… כל אלמנה ויתום לא תענון…". ההונאה כאן מובאת במשמעות של עינוי, של ציעור. וכך בירמיהו כ"ב "עשו משפט וצדקה, הצילו גזול מיד עשוק, וגר יתום ואלמנה אל תונו".

כנראה שגם בלשון התורה וגם בלשון חז"ל, משמעות המלה "אונאה" היא לצער. אין לצער יתום ואלמנה, אין לצער אדם על ידי רמאות ביחס לממון, ואין לצער אדם בדברים המצערים אותו. המוקד הוא הצער (מעין זאת שמעתי פעם ממו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א).

אלא, שאם כך נשאלת השאלה: חז"ל לימדונו, שהתורה מדברת גם על אונאת ממון (שלוקח ממנו כסף מעבר לראוי וכדומה) והן על אונאת דברים (שמצערו בדברים). אילולי דברי חז"ל לא היינו יודעים שמדובר גם על צער בדברים. היינו חושבים שהכל מדבר על ממון, שזהו הנושא לכאורה.

כנראה שהתורה נוקטת בכוונה באותו ביטוי, הן לאונאת ממון והן לאונאת דברים, בכדי ללמדנו על החומרה הגדולה בכך שאנו מצערים מישהו. לעתים, אדם מרגיש, שאם הוא לא גנב ולא גזלן, אין כל בעיה במעשיו. אולם, התורה קובעת: יכול להיות שאדם לא ייקח שום דבר בגזילה, אבל ימכור במחיר מופרז, או לחילופין, שיאמר משפטים מצערים לאדם, כל אלו, הבעיה העיקרית שלהם היא הצער. לעתים הצער, יש בו מעבר לגניבה הממונית כשלעצמה. השימוש בביטוי המשותף לשני הדברים מראה, שהצער הוא המוקד, הוא הבעיה העיקרית, הוא גרוע אפילו מן הבעיה הכספית!

תפקידנו להתנהג ביושר, לזכור שהלכה קיימת גם בהלכות ברכות ושבת, אך גם בדיני חושן משפט; ומעבר לכך, לדאוג לכך שלא נצער את הזולת, לא בדיבור ולא בממון, גם כאשר מבחינה פורמלית – לא לקחנו ממנו דבר.

print