"ויהי בנסוע הארון"

בפרשתנו קיימים שני פסוקים שלפניהם ולאחריהם יש אות נ' הפוכה. חז"ל (שבת קטו.) מבארים שמשמעות הדבר היא שפרשייה זו (של "ויהי בנסוע הארון") אינה במקומה, וכתובה כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות:

'ויהי בנסוע הארון'… פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה… תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותיכתב במקומה, ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא – 'ויהי העם כמתאוננים'. פורענות ראשונה – 'ויסעו מהר ה' ', ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? אמר רב אשי בדגלים.

הפורענות השנייה ברורה: "ויהי העם כמתאוננים", עם ישראל התלונן שלא בצדק על ה', ולכן נענש. אך מהי הפורענות הראשונה? הגמרא אומרת: "ויסעו מהר ה' " – מהי כוונת הדברים? מסבירים התוספות (שבת קטז. ד"ה פורענות ראשונה. ומעין זאת גם ברמב"ן, י', לה. וע"ע ברש"י שבת קטו:):

פורענות ראשונה, כדאמר במדרש: 'ויסעו, שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו', כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני.

אם כן, משמעות הפורענות הראשונה "ויסעו מהר ה' " לפי בעלי התוספות ורוב המפרשים היא שבני ישראל נסעו וברחו מהר סיני כמו תינוק שבורח מבית הספר.

מדוע נבחרה דווקא פרשת "ויהי בנסוע הארון" להפריד בין הפורענויות? בנוסף, מדוע דווקא כאן מפרידים בין הפורענויות, הרי קיימים מקומות נוספים בתורה שבהם רצף של פורענויות (כמו בהמשך פרשתנו)?

כאמור, הפורענות הראשונה היא הבריחה מהר סיני: עם ישראל קיבל תורה, עבר חוויה אדירה של התגלות שכינה, אך מיד אחר כך ברח! מדוע ברח העם לאחר התגלות גבוהה כל כך?

עם ישראל ברח כי הוא חווה התגלות שנראתה לו מנותקת מהמציאות. אמנם הייתה זו התגלות אדירה, אך מדובר היה בהתגלות של סיני – התגלות חד פעמית של קבלת התורה.

עם ישראל איננו מצליח לשלב את ההתגלות במהלך חייו. עם ישראל בורח. התורה מדגישה שארון ה' נמצא בתוך המחנה. הוא זה שמלווה אותנו במחנה ("ובנחה יאמר: שובה ה' רבבות אלפי ישראל") והוא זה שמציל אותנו מיד אויבינו ("קומה ה' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך"). שכינה אמורה ללוות את המציאות והחיים השגרתיים, את ההווי היומיומי ואת המלחמות.

אדם המתנתק משכינה – סופו לחטוא, סופו ליפול! אין קיום לָעולם ללא חיבור אל השכינה.

עם ישראל התנתק וברח. עם ישראל לא הבין שעוצמתנו נובעת מן החיבור התמידי אל השכינה. ניתוק זה הביא לחטא הבא – "ויהי העם כמתאוננים".

הבעיה ב"מתאוננים" כפולה: האחת, החטא כלפי הקב"ה בכך שמתלוננים בצורה שאינה הוגנת ואינה צודקת (מהי התלונה? על כך ישנם כמה פירושים בדברי רבותינו ולא נדון בכך כעת). הבעיה השנייה היא הפגיעה בעצמם. עצם התלונה מראה על חוסר שביעות רצון מן העולם הזה. לא כתוב על מה התלוננו, כי לא זה העיקר; העם פשוט התלונן. התמרמר על המציאות כולה.

מי שעוזב את ה', מי שאינו חש בנוכחות שכינה – סופו להרגיש ריקנות בעולם, סופו לחוש עולם של שממה וסופו להגיע לידי חטא.

ההפסק של "ויהי בנסוע הארון" מופיע בין שתי התלונות בכדי ללמדנו שזהו הגורם לחטא. עזיבת ה' מתוך ההרגשה שהקב"ה נמצא בסיני אך אינו נמצא במציאות העכשווית, היא שהביאה גם לחטא השני והיא שהביאה לתלונות בני ישראל. התיקון הוא בתחושה שהארון נמצא בתוכנו, שמציאות השכינה תואמת את המציאות העכשווית, מחייה אותה, ונותנת קדושה נפלאה בעולם החול שלנו.

 

print