השו"ע בסימן א' (ג) פוסק:

ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש.

 

דין זה לא מדבר דווקא על תשעת הימים או על ימי בין המצרים. דין זה מדבר בכל השנה. מהי המשמעות של "מיצר ודואג"? "מיצר" פרושו – מצטער. אולם מדוע "דואג"?

ישנו הבדל גדול בין צער לדאגה. צער מבטא משהו שחסר לנו, שאנו עצובים בגללו. דאגה מראה משהו שמצד אחד חסר, אך מאידך, שיש מה לעשות בכדי להשיבו. אדם דואג כאשר בנו נעלם. כאשר חס ושלום מודיעים לו שבנו נהרג, או כבר לא דואג. הוא מצטער, הוא עצוב.  הדאגה מראה שיש עדיין מה לעשות.

אנו מצטערים על החורבן, אנו מבינים שכאשר יש מציאות של חורבן הרי שיש סילוק שכינה מעם ישראל. אמנם שכינה תמיד נמצאת ברמה מסוימת, אולם, ההופעה האלקית במלוא הדרה איננה קיימת בזמן החורבן. צער זה, מוביל אותנו גם לידיעה שהדברים תלויים בנו. דאגה, ידיעה שיש לנו אפשרות לשנות, אם נצליח להיות ראויים לכך. החורבן אירע בגלל התנהגות אנושית לקויה, והמקדש ייבנה בע"ה מתוך התנהגות אנושית ורוחנית ראויה. "הדאגה" – מצד אחד גורמת למחשבות ולצער, אך מאידך, יש בה גם משהו שנותן תקווה, שמראה שהמצב הפיך!

בשו"ת ישועות יעקב (או"ח, תק"ס ס"ק ב) מקשה קושיה גדולה – חז"ל אומרים שלא מתאבלים לאחר י"ב חודש, כי המת משתכח מן הלב. אם כך, כיצד אנו מתאבלים על החורבן לאחר כל כך הרבה שנים? כמובן, שניתן לענות שעל החורבן אנו מתאבלים כל כך הרבה, כי חסרונו משפיע עלינו כל הזמן. בניגוד למת, שהשאיפה היא שלמרות הצער והטרגדיה, תחזור המשפחה לחיים רגילים, שתצליח בע"ה להתאושש ולמצוא את הדרך להשלים במעט את החסר, הרי שביחס לחורבן, זהו חוסר של סילוק שכינה, שלעולם לא נוכל להסתדר בצורה מלאה בלעדיו! אולם, הישועות יעקב נותן תשובה אחרת:

מה שאנו מתאבלין כל כך על חרבן בית מקדשנו, אף שהיא אבילות ישנה, וזה זמן רב שנחרב ועדיין לבנו דוה, זה לאות על שיש תקוה לאחריתנו. דומה לזה שאמרו 'המת משתכח מן הלב ואין החי משתכח מן הלב', ולאשר כי הדבר עומד לחזור לקדמותו, בגלל כן הלב מתאבל תמיד.

תשובתו של הישועות יעקב היא, שבתוך האבלות שלנו, אנו יודעים שיש תקווה לשינוי. אין להתאבל על מת לאחר י"ב חודש, כי ממילא אין לנו מה לעשות. אולם, אבילות החורבן, נותנת בנו תקווה לעתיד טוב יותר, נותנת בנו תקווה לכך שבית המקדש עתיד להיבנות.

      ניתן להוסיף: בדרך כלל אמורים לאחר שנה לשכוח מן המת בכדי לחזור לשגרה. ביחס לחורבן המקדש הדברים הפוכים. דווקא מי שזוכר את החורבן, דווקא מי שמצטער ודואג על החורבן, הוא זה שיכול להביא לבניינו. זיכרון החורבן והמחשבה אודות הבניין, מכניסות בלבנו את התשוקה לאותה מציאות שכינה נפלאה, את הרצון העז להתחבר עם הקב"ה, את התפילה המיוחדת לבניין המקדש – ודווקא מתוך כל אלו, מתקדמים אנו לקראת בניין בית המקדש.

בע"ה שנזכה לחוש את הצער, שנזכה לבכות ולהצטער על החורבן ועל סילוק השכינה, ושהקב"ה יראה דמעותינו, ויקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

print