ואכלת ושבעת וברכת

הרב יוסף צבי רימון יו"ר ומייסד עמותת תעסוקטיף, רבה של אלון שבות דרום, ר"מ בישיבת הר עציון וראש מרכז הלכה והוראה

בפרשת השבוע, פרשת עקב, נצטווינו על הברכה היחידה המפורשת בתורה – ברכת המזון.

הגמרא בברכות (מח:) אומרת שברכת המזון מן התורה, שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת…".

האם הנוסח של ברכת המזון הוא מן התורה?

מצד אחד אומרת הגמרא (שם) – משה תיקן ברכת הזן בעת שירד המן; יהושע תיקן ברכת הארץ כשנכנסו לארץ; דוד ושלמה תיקנו ברכת בונה ירושלים. מכך משמע שהנוסח אינו מן התורה.

מאידך, אומרת הגמרא (שם) – 'וברכת' – זו ברכת הזן… 'על הארץ' – זו ברכת הארץ, 'הטובה' – בונה ירושלים (על פי הפסוק "ההר הטוב הזה והלבנון). משמע שגם הנוסח הוא מן התורה.

מבעל ספר החינוך (מצווה תכ"ח) משמע שעיקר העניין הוא מדאורייתא (דהיינו, היסודות התוכניים שאמורים להיות בכל ברכה), אך לא הנוסח עצמו (וכן הוא בחידושי הרשב"א בברכות).

ברכת הטוב והמטיב – ישנה דעה בגמרא בברכות מו. שהיא מן התורה. ומבארת הגמ' (מח:): 'אשר נתן לך' – זו הטוב והמטיב. אולם, אנו פוסקים כדעות המובאות שם שהיא מדרבנן – שאותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה הטוב והמטיב; 'הטוב' – שלא הסריחו, 'והמטיב' – שניתנו לקבורה. וכן כתב הרמב"ם (הלכות ברכות, פ"א הי"ז; פ"ב ה"ב) והשו"ע (קפ"ח, א').

את הסמיכות ל'בונה ירושלים' הסביר הירושלמי (מובא ברא"ש, ברכות, פ"ז, תחילת אות כב): "כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד, ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים".

ננסה להבין מעט את משמעות הברכות.

ברכה ראשונה מן התורה – ברכת הזן: אנחנו עובדים, חורשים, זורעים, קוצרים, עובדים במחשבים או במקצועות אחרים ועושים כסף, אבל תמיד אנחנו זוכרים: מי באמת נותן לנו הכל? "ברוך אתה ה'… הזן את העולם כולו, בטובו". הקב"ה הוא זה שדואג לנו, גם אם אנחנו פעלנו, הרי שהצלחנו בזכות עזרתו של הקב"ה. הקב"ה בטובו המיוחד, מזין את העולם כולו. האם הקב"ה דואג רק ליהודים? בברכה הראשונה של ברכת המזון, אנו מברכים את הקב"ה, שמזין את "העולם כולו" – כל העולם, יהודים, גויים ואפילו בעלי חיים: "נותן לחם לכל בשר". דבר זה מודגש חמש פעמים בברכה: "העולם כולו", "נותן לחם לכל בשר", "ומפרנס לכל", "ומטיב לכל", "ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא" (הציטוט האחרון הוא במיוחד על בני אדם).

הדגש של ברכה זו: הקב"ה רוצה לעשות איתנו טוב (סיפרו כמה פעמים מופיע הפועל "טוב" בברכה זו). וכל מה שאנחנו פועלים בעולם, הרי שהוא מכוח ה'.

 

ברכה שנייה – ברכת הארץ: בניגוד לברכה הראשונה, שבה אנו מודים על כך שקב"ה זן את העולם כולו, הרי שהברכה השנייה מיוחדת לעם ישראל – ברכת הארץ. מדוע בתוך ברכת המזון אנו מברכים על הארץ? המקור של ברכת המזון מן התורה, הוא בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת". באיזו ברכה נמצא פסוק זה? היינו מצפים שהוא יהיה בברכה הראשונה, ברכת הזן, המתארת את הקב"ה המזין ומאכיל את העולם כולו. אולם, פסוק זה נמצא דווקא בברכת הארץ. "ככתוב ואכלת…". מדוע? מעיון בפסוקים בתורה, ניווכח שהתורה כותבת דין ברכת המזון בתוך דבריה על ארץ ישראל:

דברים פרק ח:

כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:
אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:  וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

בארץ ישראל, ההשגחה היא מיוחדת. בכל העולם ישנה השגחה של ה', אבל לעתים על ידי מלאכים וכדומה. בארץ ישראל הקב"ה משגיח עלינו בצורה ישירה (רמב"ן). לכן גם האוכל בארץ ישראל מיוחד יותר מן העולם כולו. כאן, הדברים מחוברים ישירות אל ה'. כאן אוכלים את לחם ה'. לכן, מתארת התורה, שכאשר אדם אוכל בארץ ישראל, הוא מברך את ה' לא רק על האוכל אלא גם אל הארץ "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". מברכים על הארץ, כי מבינים את הקדושה המיוחדת של הארץ, ושל הפירות היוצאים ממנה. ישנה כאן גם נקודה נוספת. דווקא בארץ ישראל, כאשר עם ישראל מגיע לארצו, בונה לבד, זורע לבד, ישנו חשש שמא ישכח את ה'. לכן התורה מדגישה "ואכלת ושבעת וברכת את ה'… הישמר לך פן תשכח את ה' אלקיך… פן תאכל ושבעת (אותן מלים כמו הציויי על ברכת המזון)… ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

בארץ ישראל יש אם כך סיבה כפולה לברכת המזון (פרט לעצם העובדה שהקב"ה זן את כל העולם): א. ברכה על פירות קדושים היוצאים מארץ קדושה.  ב. ברכה לה', מתוך הבנה שכל הצלחתנו הכלכלית בארץ ישראל, איננו מכוחנו, אלא מכוח ה'.  חז"ל לימדו אותנו, שאת נוסח הברכה הזו כתב יהושע בן נון, כאשר נכנס עם ישראל לארץ.

 

ברכה שלישית – ברכת ירושלים:

חז"ל לימדו אותנו שברכה זו נכתבה בתחילה על ידי דוד המלך. דוד המלך, ביקש רחמים מה' על עם ישראל, על ירושלים, על המלכות. אחר כך בא שלמה בנו, בנה את בית המקדש והמשיך את הברכה וביקש רחמים על בית המקדש "ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". בניין ירושלים הוא בודאי חשוב מאוד, אולם מהו הקשר שלו את האוכל? מדוע להזכיר את בניין ירושלים בכל פעם שאנו אוכלים לחם? כנראה שמטרת הדבר היא להראות שכשאנו אוכלים, אנו יודעים שכל הדברים החומריים בעולם הזה אינם המטרה. הם אמצעי בכדי שנוכל לתקן את העולם "לתקן אולם במלכות ש-די". לאחר שהזכרנו את ארץ ישראל, אנו מזכירים את ירושלים ובית המקדש. זו המטרה. זו התכלית. להביא להשארת שכינה בירושלים. שכינה שתהיה אור מיוחד על כל מעשינו.  כשאנו מרגישים שהקב"ה הוא המלך שלנו, אנו מבקשים: אל תצריכנו למתנת בשר ודם, ולא להלוואות מהם. אנחנו רוצים לסמוך על עליך "ידך המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה".

 

ברכה רביעית – ברכה מדרבנן,  ברכת הטוב והמטיב: עצם העובדה שישנה ברכה מדרבנן, אין בכך חידוש. אולם, תוכן הברכה לכאורה תמוה מאוד. לאחר חורבן המקדש, היתה עיר גדולה מאוד ושמה ביתר. אולם, ביתר נפלה בידי הרומאים (עיין גם בגטין נו), והם אף החליטו שלא יתנו לקבור את ההרוגים. לאחר שהתחלף המלך, הסכימו לקוברם. בדרך כלל, המת מסריח לאחר זמן. למרות שעברו שנים רבות, הרי שהרוגי ביתר לא הסריחו. לכך תיקנו ברכת הטוב והמטיב: "'הטוב' – שלא הסריחו; ו'המטיב' – שניתנו לקבורה" (ברכות מח:).

לכאורה דבר זה תמוה: כמובן, שהעובדה שהצליחו לקוברם, והעובדה שלא הסריחו – היא עובדה חשובה. אולם, מדוע להזכיר זאת לדורות? מדוע להזכיר זאת בכל פעם שאוכלים לחם? הרב קוק (עין אי"ה, ברכות מח:, פרק ז' אות לא):

והנה נשמרה צורת ההרוגים עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתינו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הגבורה המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים.

הרוגי ביתר נרצחו באכזריות, אולם, לא הרקיבו ולא הסריחו. דבר זה מסמל, שגם כאשר עם ישראל נמצא בשיא הקושי, בשיא הצער, בשיא השיעבוד, שמור בו כוח חיים נפלא ומיוחד. נשארת בו צורתו העצמאית הטהורה. ולכן, בטוחים אנו שהגאולה בא תבוא. בטוחים אנו שכוח החיים המיוחד הנמצא תמיד בעם ישראל, יבוא ויעורר אותו גם מן המצבים הקשים ביותר.

הברכה הרביעית, נאמרת בכל יום, בכל ארוחה, בכדי לעורר בנו את כוח החיות המיוחד שיש בנו; לעורר בנו תקווה גם בקשיים הרבים שעם ישראל עובר; ובתוך כל אלו, להוציא את האדם מן הפרטיות אל הכלליות (הרב קוק שם[1]): גם בשעה שאדם מישראל אוכל לחם, חושב הוא על כלל ישראל; חושב הוא על כלל ישראל שמסר את נפשו במהלך השנים; חושב הוא על נשמת העם שעתידה לפרוח מחדש, לעלות ולהתעלות.

 

 


[1] "בהיות האכילה משפלת את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו מראש בעצת ד' הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לעלות משפלות הפרטי אל רוממות הכלל".

 

print