מחלוקת ואחדות

פרשת קרח מלמדת אותנו על סכנותיה של המחלוקת, והיא צריכה לכוון אותנו לחפש את הדרך הנכונה למבנה של קבוצה ולמבנה של קהילה.

    חז"ל (אבות, ה', ט"ז) לימדונו שאמנם מחלוקת היא שלילית, אבל כאשר היא נעשית לשם שמים היא חיובית. מדוע?

 מרן הרב קוק (אגרות הראי"ה, א' עמ' פד-פה) מלמדנו את טעם הדבר:

אנו רואים בעינינו שהעולם כולו, בייחוד עולם החיים, הוא משתכלל, לא על ידי חיבורי כוחות מצומצמים שכל אחד ואחד פועל על גבולו, כי אם על ידי התחברות של כוחות שכל אחד שואף להתרחב יותר מגבולו, וחבירו גם כן שואף כן. וכשהם פוגשים זה בזה, דוחק כל אחד את חברו ועוצרו, ועל ידי התגוששויות כאלה, מתהווה חזיון החיים.

 דווקא כוחות שונים יוצרים עולם שלם. כוחות שונים הנזהרים שלא לפלוש אחד לתחומו של השני, אינם מביאים ליצירה משמעותית. דווקא כאשר כל אחד חושב אחרת ומפתח דברים באופן שונה, הרי שהחיבור של הכוחות יחדיו יוצר מערכת גבוהה בהרבה ושלמה בהרבה.

אולם, יש להקפיד על עקרון חשוב. גם כשיש דעות שונות ומחשבות שונות, צריך לזכור שעיקר מגמתנו היא אל הכלל. לא זו בלבד, אלא שכל עוצמתנו נובעת מן הכלל. גם הדעות המיוחדות שלנו שואבות מהעוצמה של כלל ישראל, שהיא מחוברת כל הזמן למקור המקורות, לקב"ה. וכך כתב את הדברים הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים, קובץ א', תקכ"ז):

הייחוס של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל הייחוסים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. כל הקיבוצים הלאומיים נותנים ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות… לא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת היא ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים.

יתירה מזו. אם האדם מנסה להתנתק מכלל ישראל, הרי שהוא מתנתק ממקור החיות של עצמו (הרב קוק שם):

אם יעלה על הדעת להינתק מהאומה, צריך הוא לנתק עצמו ממקור חיותה. וגדולה היא משום כך ההזדקקות שכל יחיד מישראל נזקק לכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו.

הדעות השונות יוצרות יחדיו מערכת שלמה יותר. אולם, הלגיטימציה לדעות השונות קיימת רק כאשר כל אחד מבין שהוא חלק מן הכלל ושממנו הוא שואב את כוחו.

אם אכן כך, הרי שגם כאשר אדם אוחז בדעה מסוימת, ואף נאבק עליה, הוא מכיר בכך שיש צדדים חשובים גם בדעה השנייה. הרב קוק ביטא את הדברים כך (אגרות הראי"ה, ח"א עמ' יז):

סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה מקור החיים של כל החכמה וכל יושר וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח.

אדם הסבור שרק הוא מכיל את החכמה והיושר וכל שאר הדעות הן הבל ורעות רוח, הרי שזהו סימן רע עבורו.

מורכבות זו קשה ביותר: להילחם על דעתנו, אך לשמוח בכך שיש דעה אחת; להילחם על דעתנו, אך לחוש כל הזמן שכל כוחנו נשאב מן הכלל, הכולל בתוכו גם את הדעות ההפוכות משלנו.

אדם החי במסר שכזה, פרט לכך שינסה לחדד את דעותיו, ינסה גם לחפש את הדברים הטובים בחבריו ובדעותיהם, גם באלו הסבורים אחרת ממנו.

נסיים בתפילתו של הרב קוק (שמונה קבצים ה', עד):

יהי רצון שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובין התלמידים העוסקים בתורתך, בין העוסקים לשמה, בין העוסקים שלא לשמה, וכל העוסקים שלא לשמה יהי רצון שיהיו עוסקים לשמה, וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך.

print