חטא הכעס

בפרשה (במדבר כ') משה רבנו מכה בסלע ונענש על כך. התורה מסבירה שכיוון שלא נוצר קידוש השם במעמד זה, על אף שהיה ראוי שיתרחש, משה ואהרן לא ייכנסו לארץ:

ט וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:  י וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרן אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע וַיּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: יא וַיָּרֶם משֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: יב וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל- אַהֲרן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם:

פירושים רבים ניתנו לחטאו של משה. כמובן שאין אנו מחפשים 'חטאים' על מנת להכפיש את משה רבנו, חלילה, אלא אנו מחפשים ללמוד מדברים אלו, כיצד להיות יותר מתוקנים בעצמנו.

מפורסם פירושו של הרמב"ם (שמונה פרקים, סוף פרק ד', מובא ברמב"ן, במדבר, כ', א) שמשה ואהרן חטאו בחטא הכעס, בכך שאמרו "שמעו נא המורים":

וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באומרו: (במדבר כ, י) "שמעו נא המורים". דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה בחוק האיש ההוא חלול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת, ומקווים להגיע בהם להצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך ייראה ממנו הכעס, והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבוא אלא מתכונות רעות מתכונות הנפש?…

וכאשר ראוהו שכעס, אמרו שהוא עליו השלום אינו מי שיש לו פחיתות מידה, ואלמלא ידע שה' קצף עלינו בבקשת המים, ושאנו הכעסנוהו יתעלה – לא היה כועס…

נראה מדבריו שיש בכעסו של משה בעיה כפולה:

האחת, בעיה במידותיו של משה.

השנייה: שבכעסו משה גרם לעם לחשוב שה' כועס עליהם, דבר שלא היה נכון. לפי זה, חטאם של משה ואהרן היה ביצירת פגם בהבנת העם את מידותיו של הקב"ה, שהוא א-ל רחום וחנון, ושאיננו כועס עליהם[1].   

      ישנה אפשרות נוספת להסביר את הבעיה בכעסו של משה. המהר"ל (גור אריה, שם) מבאר:

דע, כי החטא של משה ואהרן… כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצות השם דרך כעס… אין זה אמונה. כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון השמחה. אבל עם הכעס אין כאן אמונה.

אמונה מביאה את האדם לשמחה ולביטחון בעשיית דבר ה' בעולם. הכעס מצביע על פגם באמונתו של האדם. זאת משום שבכעסו הוא מראה שהדברים לא הסתדרו באופן הראוי לפי מחשבתו ורצונו. אדם הבטוח בקב"ה, יש בו שלמות המסוגלת להכיל גם דברים שאינם מסתדרים עם ההבנתו הפשוטה. הוא יבדוק, יברר וילמוד כיצד לתקן וכיצד לפעול טוב יותר, אולם הוא לא יגיע למידת הכעס.

נמצאנו למדים, שהרמב"ם והמהר"ל הבינו שהחטא היה בכעס, אלא שלפי הרמב"ם היה זה פגם במידותיו של משה, ואילו לפי המהר"ל היה זה פגם באמונתו של משה.

כעס הוא אחד מן הדברים הפוגעים כמעט בכל אחד מאיתנו. נתחזק בפרשה זו, וננסה להגיע לבניין מידות שיביא אותנו למעט עד כמה שניתן במידת הכעס; ננסה לחזק את אמונתנו, וגם בכך למעט את הכעס בעקבות תחושות השמחה והשלמות שילוו אותנו.

[1] הרמב"ן חולק בתקיפות על גישה זו של הרמב"ם.

print