פתיחת פי האתון

"ויפתח ה' את פי האתון, ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים".

מדוע מתארת התורה את דיבור האתון? הרמב"ן מסביר שדבר זה בא לרמוז לבלעם, שאף אם הוא חושב לקלל את ישראל לא יעלה הדבר בידו, שכן הדיבור הוא בשליטת ה'. כמו שה' שולט על פי האתון, כך הוא שולט על פי בלעם.

ניתן לבאר את הדברים בכיוון קצת שונה. ייתכן, שהתורה רוצה להדגיש את עצם העובדה שהאתון יכולה לדבר, כדי להדגיש שעליונותו של האדם על בעלי החיים איננה נובעת מהדיבור. יתרונו של האדם הוא במחשבתו ובכושר ההחלטה שלו. הדיבור הוא רק כלי עזר וסימן לעליונות זו, אך הוא כשלעצמו, איננו מוקד היתרון.

בלעם, שכוחו בפיו – כדברי חז"ל, רואה בכך את עליונותו. הקב"ה רוצה להדגיש לבלעם – הדיבור עצמו לא מהווה ייתרון – גם בהמה יכולה לדבר. אמנם, אונקלוס בתרגומו לפסוק: "ויהי האדם לנפש חיה", ביאר ש"נפש חיה" היא 'רוח ממללא', רוח מדברת. אבל רק כאשר האדם מדבר באופן המבטא את רוחו הגדולה ואת מחשבותיו הגבוהות, אז הדיבור מצביע על הייחודי באנושיותו.

מימי ילדותי, שמעתי מאבי ז"ל, שירים ממשוררים רבים. ביניהם שמעתי שיר המבטא את הנקודה בה עסקנו. אינני זוכר מי כתבו, אך כמדומני שנכתב לפני כמאתיים שנה:

למען לא יחשבו הכסילים כי אדם המה,

יען דבר ידברו ובפיהם אוֹמֵר,

לכן שם אלקים פה גם לבהמה,

ויפתח את פי האתון ותאמֵר.

זהו המסר שרוצה התורה להעביר לבלעם בפתיחת פי האתון. יתרונו של האדם על הבהמה הוא גדול, אך, כאמור, אין לחפש יתרון זה בדיבור כשלעצמו. לשון אחר: התורה אומרת לבלעם את מה שאומרים בכל בוקר בברכות השחר (בנוסח ספרד): "מותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה…".

print