הכלב היושב בצד הרב

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

מדוע זקוק הקב"ה לתרומות? האין זה תמוה שהקב"ה שהוא כל יכול, זקוק כביכול לתרומה מאת בני ישראל?

נבאר את הדברים בעזרת סיפור המופיע בתלמוד הירושלמי (תרומות, פרק ח, סוף הלכה ג):

פעם אחת הזמין בעל בית אחד לסעודתו תלמיד חכם. הגיעה שעת הסעודה, ולפתע רואה הת"ח שלידו הושיב בעל הבית לא אחר מאשר כלב! התרעם הת"ח על בעל הבית ואמר לו: "האם בזיון אני חייב לך?" ("בזיון אנא חייב לך?")

אמר לו בעל הבית: "חס ושלום רבי. אלא שחייב אני טובה לכלב הזה שהציל אותי פעם מעניין רע, ובתור הכרת הטוב החלטתי לעשות לו כבוד ולהושיבו ליד רב ותלמיד חכם!"

סיפור זה תמוה. הרי הכלב אינו מרגיש בכך שום כבוד! אדרבה, אם היה נותן לו בשר ועצמות היה הכלב שמח. ומה טעם יש בכבוד שהכלב איננו מבין אותו?

סיפור זה מלמד שהכרת טובה אינה רק עבור מי שמכירים לו טובה, אלא שישנו צורך בסיסי ופנימי באדם להשיב טובה למי שגמל עמו טובה. כמובן, שאם האיש היה שואל אותנו היינו ממליצים לו לתת בשר לכלב ולא להושיבו אצל תלמיד חכם, אבל המסר הנלמד מסיפור זה הוא חשוב ביותר: האדם עצמו רוצה להשיב טובה וזקוק לכך.

מתוך תובנה זו, נחזור לפרשתנו. עם ישראל זכה לטובה אדירה מהקב"ה בכל אירועי יציאת מצרים: במכות שלקו המצרים, בעובדה שעם ישראל לא לקה, בקריעת ים סוף ובמלחמת עמלק.

אם כך, חסד אדיר עשה הקב"ה עם כנסת ישראל בכך שביקש מבני ישראל תרומה, ועשה עצמו כמי שזקוק לתרומתם. עם ישראל אסף והשקיע, ובכך זכה לבטא מעט מהכרת הטוב שחש כלפי הקב"ה. זאת, על אף שהקב"ה עצמו, כמובן, איננו זקוק לטובות. בנתינה לקב"ה – עם ישראל הוא שנבנה. גם אם המקבל איננו צריך לכך, הרי שהוא מאפשר בכך לעם ישראל לא להיות כפוי טובה, ולהכיר טובה כלפי מי שגאל אותו מעבדות לחירות!

print