אין תחליף להורים

יוסף מגיע למצרים. אשת פוטיפר מנסה לפתות אותו. מה הציל אותו מן החטא? חז"ל אומרים: דמות דיוקנו של אביו נזדמנה לו. עד כמה משפיעה דמות אב או אם והזיכרונות ממנה! מה רב הכוח והעוצמה שאב ואם יכולים לתת לבנם!

עוברות עשרים ושתיים שנים. יוסף מתוודע אל אחיו, ושולח לאביו עגלות. כשיעקב רואה את העגלות אומרת התורה (מה, כז):

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.

חז"ל מבארים, שיעקב למד עם יוסף על עגלה ערופה, ודבר זה הזכיר יוסף לאביו על ידי העגלות. וכך כותב רש"י שם:

סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה.

דבר תמוה. לפני עשרים ושתיים שנים למד יוסף עם יעקב נושא זה. כעת, לאחר עשרים ושתיים שנים, זהו המסר של יוסף לאביו?

ייתכן שיש משמעות למסרים הפנימיים של עגלה ערופה, אך פרט לכך, יש כאן מסר נוסף גדול. איזו השפעה אדירה יש ללימוד של אב ובנו! השפעה אדירה שנותנת אותותיה עשרים ושתיים שנים אחר כך! עשרים ושתיים שנים יוסף לא בבית, הוא חי בתרבות אחרת, בארץ אחרת, אבל הדבר שמחזיק אותו כבנו של יעקב הוא הקשר עם אבא, אותו לימוד שלמד עם אבא לפני עשרים ושתיים שנים.

דבר זה בא לידי ביטוי גם בדברים נוספים. כאמור, בבית פוטיפר, מלמדים אותנו חז"ל שיוסף ניצל מן החטא כי דמות דיוקנו של אביו נתגלתה אליו.

ועוד. יוסף אומר לאחים (מה, ז):

וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה.

מהיכן למד יוסף את הביטוי "לפליטה"? ביטוי זה לא מופיע בכל התורה כולה, אלא עוד פעם אחת. בדברי יעקב (לב, ט): "אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והיכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה". תפילת יעקב הייתה ידועה כנראה ליוסף,[1] שגם הוא היה במאורע זה עם כל האחים. עשרות שנים חלפו, אבל יוסף זוכר. זוכר את הלימוד עם אבא, זוכר את המשפטים של אבא, זוכר את דמות דיוקנו של אבא. דברים אלו, עתידים להחזיקו כבנו של יעקב גם במציאות קשה ומרה, גם בתרבות זרה ואפורה.

יהושע בן גמלא היה כהן גדול בבית המקדש השני (עיין תוס' ב"ב כא., ותוס' ישנים שם). חז"ל שיבחו אותו על תקנה חשובה מאוד בעניין החינוך. יהושע בן גמלא הוא זה שתיקן והמציא את המושג בית ספר. כך מספרת הגמרא (בבא בתרא כא.):

אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה… עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

תקנת יהושע בן גמלא להקים בתי ספר, הייתה תקנה נפלאה, שחז"ל אמרו עליה ש"אלמלא הוא – נשתכח תורה מישראל" (שם). אולם, דבר זה גרם גם לבעיה קשה. האחריות על הלימוד עברה מן ההורים לבית הספר. ולא היא, האחריות המרכזית לחינוך הילד מוטלת על ההורים.

הורים צריכים לדעת שהאחריות על הלימוד של ילדיהם ועל חינוכם, מוטלת עליהם, לא על בית הספר ולא על הקהילה.

הורים צריכים גם לדעת, שיש להם יכולת וכוח לחנך את הילדים שלהם, יותר מכל אחד אחר. בית הספר צריך להוסיף ולחזק בלימוד ובחינוך, רב הקהילה צריך להוסיף את שלו בחיזוק התורה וההלכה, בחינוך לאהבת תורה ולמידות, אבל עיקר החינוך הוא על ידי ההורים.

הורים צריכים לחזק אמירת דברי תורה של הילדים על שולחן שבת (גם אם ישנם דברי תורה מוצלחים יותר עבור הסעודה) והורים צריכים לדאוג בכל שבוע ללימוד עם ילדיהם. צריך להשקיע זמן בלימוד עם הילדים. מורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל אמר פעם, שאדם צריך לוותר על קריירה ועל הרבה דברים בחיים, כדי שיהיה לו פנאי ללמוד עם ילדיו.

לימוד הורים וילדים איננו רק בשביל הידע התורני, וגם לא רק בשביל חיזוק האמונה ואפילו לא רק בשביל מצוות לימוד תורה. בלימוד של הורים וילדים, יש חיבור של קשר של תורה בין ההורים לילדים. דבר זה מחזק את האמונה המיוחדת העוברת דרך ההורים, ומחזק בקשר מיוחד ונפלא את החיבור שבין ההורים לילדיהם.

אחד הדברים הנוספים החשובים ביותר לחינוך הילדים לאהבת תורה, הוא הלימוד של ההורים עצמם. לימוד באהבה ובשמחה. פרט לכך, שזו האמת שצריכה להיות בעבור ההורים עצמם, הרי שרק בדרך זו, יראו הילדים את משמעות לימוד התורה בבית, וירצו להיות חלק ממנה.

החינוך של הילדים והלימוד איתם דורש מאמץ והשקעה, אך צריך לדעת שבסופו של דבר, לאחר השקעתנו, צריך סייעתא דשמיא גדולה, ולכן צריכים ההורים להתפלל בכל יום על ילדיהם, ועל לימוד התורה שלהם.

ההשקעה בלימוד עם הילדים תביא בע"ה גם לחיזוק לתורה, גם לחיזוק באמונה, וגם לחיבור הנפלא בין הילד, הוריו והקב"ה.

[1]     פירושו של בנו יעקב (תודה לד"ר בני גזונדהייט שהראני מקור זה).

print