"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" – על שותפות המנהיג והעם

בפרשתנו מסופר, שכאשר משה הרים את ידו, גברו ישראל על עמלק. מהי המשמעות של הרמת הידיים?

רש"י מבאר:

      "ויהי ידיו אמונה – ויהי משה ידיו באמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה…"

אם כך, הרמת הידיים מבטאת תפילה. דרך זו מתיישבת על הלב, משום שלא מסתבר שהרמת הידיים היא פעולה טכנית בלבד. גם במקומות אחרים ניתן לראות שהרמת ידיים מבטאת פנייה לקב"ה "אפרוש כפי אל ה' " (ט, כט).

יחד עם זאת, דרך זו מעוררת קשיים:

  • האם התפילה תלויה בהרמת הידיים? האם ללא הרמת הידיים, התפילה מסתיימת?
  • מדוע משה עולה על ראש הגבעה להתפלל? האם אי אפשר להתפלל ולהרים ידיים במקום אחר?

החזקוני מפרש אחרת את משמעות הרמת הידיים:

אנכי נצב על ראש הגבעה – כדי שיראוני אנשי החיל לתת לב לחזק את לבם לקראת המלחמה, כמה שנאמר: 'ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון עד אשר החריב' וגו', שכן דרך אנשי המלחמה אחד מגבוריהם עומד במקום גבוה ואוחז דגל בידו לפי שכל האנשים היוצאים עמו למלחמה נושאים ונותנים עיניהם לדגל. כל זמן שהוא עומד במעמדו נותנים לב לחזק לקראת המלחמה וכשהדגל נמוך ושפל כסבורים שמת שר שלהם ונסים. אף כאן ומטה הא-להים בידי לאות ולסימן במקום דגל.

אם כך, הרמת הידיים משמשת כדגל וכסמל לעם ונותנת מוטיבציה לניצחון במלחמה.

חיזוק לגישה זו ניתן למצוא בדחייתו של משה את עלייתו לגבעה ל"מחר": "מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה". מדוע חיכה משה עד הבוקר?

לפי החזקוני הדבר ברור. משה עלה לגבעה דווקא ובבוקר, משום שמטרת עלייתו לגבעה היא שהעם יראה אותו שם, וישאב מכך מוטיבציה.

ברם, גם פירוש זה קשה. ניתן בהחלט להבין שישנם מעשי מוטיבציה במלחמה, אולם, הדגש הרב הניתן לעניין זה ולקשיים הטכניים שבהרמת הדיים, מקשים על קבלת הבנה זו בלבד. לא מסתבר שפעולה טכנית כל כך, על אף חשיבותה, תפורט כל כך.

מסתבר, אם כן, שצריך לאחד בין הדברים. גישה כזו ניתן לראות בדברי הרמב"ן:

והטעם שצוה משה את יהושע להלחם בעמלק, בעבור שיתפלל הוא בנשיאות כפים על ראש הגבעה, ועלה שם כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה, וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמימה ומרבה בתפלה ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה.

הרמת הידיים היא בשביל תפילה, אך הדבר נעשה על הגבעה, ולדברינו הדבר נעשה בבוקר, בשביל שמשה יראה את עם ישראל בשעת תפילתו, ועל ידי כך תתחזק תפילתו, ובשביל להוסיף ביטחון ללוחמים הרואים את משה מתפלל בשבילם.

  הספורנו הלך צעד נוסף:

ומטה הא-להים בידי – להראות לעם בו את זמן תפלתו, כדי שיכונו לבם ויתפללו עמו, כענין המניפים בסודרים באלכסנדריאה של מצרים (פרק בתרא דסוכה).

הספורנו מבאר, שהתפילה היתה משותפת. הגמ' מספרת על בית כנסת באלכסנדריה שהיה גדול מאוד והחזן היה מניף סודר כדי שהעם יֵדע היכן הוא נמצא! כך עשה גם משה רבנו: הוא הניף את ידיו, כדי שהעם יידע מתי הוא מתפלל, ואז העם התפלל עמו!

למעשה דברים אלו, מפורשים במשנה המפורסמת בראש השנה, ג, ח:

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל – וכי ידיו של משה עושות מלחמה…? אלא לומר לך, כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין, ואם לאו היו נופלין.

נעמיק יותר בהסבר זה. הרמב"ם (בתחילת הלכות תעניות) מדגיש, שעל עם ישראל ישנה השגחה. אם מתרחשת צרה לעם ישראל, אין מדובר במקרה, אלא ביד ה'. כאשר קורה משהו לעם, מדובר בהתרחשות מכוונת בהשגחתו של הקב"ה. על כן, אם עם ישראל מפסיד במלחמה, הדבר לא נובע מסיבות טכניות, אלא ממצבו הרוחני של העם. כאשר עם ישראל במצב רוחני גבוה, ממילא הוא לא פגיע!

מכן ניתן להסיק שכאשר משה הוריד את ידיו, הדבר לא נבע רק מחולשה טכנית, אלא ממצבו הרוחני של העם.

אם כך, יש כאן יחסי הדדיות: ידי משה המונפות מחזקות את תחושת השגחת ה' על העם. ככל שהעם מתחזק בתחושה זו, ממילא משה מצליח להחזיק את ידיו באוויר זמן רב יותר.

בתחילה, משה ניסה להרים ידיו, אך לא הצליח בכך לאורך זמן. כנראה שכישלונו נבע מחולשה רוחנית של עם ישראל. הרמת הידיים,הביאה אט אט את ישראל להכרה בהשגחתו של הקב"ה.

לאור זאת, מה הצורך בעזרתם של אהרן וחור בחיזוק ידיו של משה?

משה הוא שליח ההמתווך בין העם לבין הקב"ה. תמיכתם של אהרן וחור, הביאה לידי ביטוי את השתתפות העם בהרמת הידיים ובתפילה. אהרן וחור שימשו כנציגות העם המכירה בהשגחת ה'.

    מכאן נלמד: מצבם של המנהיגים משקף במקרים רבים את מצב העם. לא נכון רק להאשים כל יום מנהיג אחר. צריך לחפש שיפור בתוך העם!

print