מינוי שופטים

הפרשה פותחת במצוות מינוי שופטים:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.

על מי הציווי למנות שופטים? נחלקו הראשונים האם המצווה מוטלת על הסנהדרין (כך נראה מרש"י בתחילת מסכת סנהדרין ד"ה סנהדריות) או שמא היא מוטלת על הציבור (כך נראה מדברי היד רמה שם).

בעל החינוך (תצ"א) סבור שהמצווה מוטלת על הציבור, ולפיכך כותב שהמצווה קיימת גם כיום (יש מקום לדון האם יש לך תוקף של תורה או חיוב דרבנן, ואכמ"ל):

"ויש לנו ללמוד מזה, שאע"פ שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום ומקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם, שיהיה להם כוח על כולם".

אמנם, כיום ישנה בעיה נוספת שאין לנו דיינים סמוכים, כלומר, שסמכו אותם הרבנים הקודמים, איש מפי איש, החל מהסמיכה של משה רבנו. למרות זאת, הגמרא אומרת שהדיינים כיום פועלים כשליחים של הדיינים הסמוכים (גטין פח:).

ישנם דינים רבים שבהם ניתן לדון היום כדיני התורה: ניתן לדון בכך בדינים של הלוואות, חוזים, הלכות פועל ומעביד ועוד דברים רבים. אולם, ישנם דינים רבים, שאין לנו בהם יכולת לדון בדיני התורה הרגילים או דינים שבהם ישנה מציאות חדשה ולעתים גם בתי דין הפועלים על פי התורה, אמורים לפעול בהתאם לחוקי המדינה. כך למשל ביחס לתאונות דרכים או ביחס לגנבות, לאנסים וכדומה (וכך גם פעמים רבות בחוקים ביחס לדיני ממונות).

האם בדברים אלו, ישנו כוח לחכמים לדון ולתקן תקנות מיוחדות, שיתנו מענה נכון בכדי לדאוג ליושר ולהתנהגות נכונה של הציבור?

בתשובת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן רע"ט) מצאנו עיקרון חשוב שמאפשר לתקן תקנות כאלו לפי צורך השעה: יש זכות לקהל להעמיד אנשים שיוכלו לייסר ולענוש ממון לפי ראות עיניהם. הרשב"א אף מחדש שניתן לעשות זאת כשאין עדות ישירה "ויש להם עדים קרובים או עד מפי עד", אלא ש"נראה להם שהענין אמת". והרשב"א מוסיף שמותר אף "לדון ולקנוס":

עוד השיב: בקבל שמנו ברורים, לבער העבירות. וכתוב בתקוני ההסכמה: שיוכלו ליסר ולענוש בממון, לפי ראות עיניהם. ויש להם עדים קרובים, או עד מפי עד, וכיוצא בהם, שנראה להם שהענין אמת, שיכולים לדון ולקנוס. שלא הצריכו עדים גמורים, אלא בדיני תורה, כסנהדרין וכיוצא בהם. אבל מי שעובר על תקוני המדינה, צריך לעשות כפי צורך השעה. שאם אין אתה אומר כן, אף הם לא יקנסו דיני קנסות, ולא בדברים שאין מצויין, שאין אנו עושים שליחותייהו, כגון גזילות וחבלות. וכן, יצטרך התראה. והרי אמרו: מכין ועונשין, שלא מן הדין. לא לעבור דברי תורה, אלא לעשות סייג.

תשובת הרשב"א מהווה בסיס לאפשרות לבתי הדין כיום, לפסוק גם בדברים שאין לנו יכולת לפסוק כהם על פי התורה, או שיש בהם צורך לענישה אחרת.

אם כך, מהי המשמעות לכך שהדברים ידונו דווקא בפני בית דין של רבנים. הרי ממילא ישנם חלק מדברים אלו שבהם דנים על פי תקנות חדשות או על פי חוקי המדינה, ולא על פי דיני תורה?

ראשית, עדיין ישנם כאמור דברים רבים שבהם דנים על פי דיני התורה. פרט לכך, גם כאשר דנים על פי תקנות חדשות, הרי שישנם כללים רבים של ההלכה, שמשתמשים בהם כחלק מפסיקת הדין.

אולם, ישנו גם נימוק נוסף. כאשר בית דין רואה עצמו כפוף לקב"ה, הרי שגם אם דן בדברים שאינם כתובים ישירות בדיני התורה, נחשב הדבר לדין הנובע מן התורה. זאת ועוד, דיינים הרואים עצמם דנים על פי דין תורה, ונוהגים כך בכל מקום אפשרי, הרי שהם שלוחיו של הקב"ה, ואנו מאמינים שיש סייעתא דשמיא מיוחדת בדין שלהם. כך עולה מדברי הרב קוק (באר אליהו, חו"מ ב', ו) שביאר שבמיוחד כאשר הדיינים דנים במקרים מסויימים שלא על פי דיני התורה, הרי שהם חייבים לשים לב לכוון לשם שמים, כי רק באופן זה הם נחשבים לבית דין, גם כשהם דנים לאור תקנות חדשות.

ישנן שתי גישות של בתי דין רבניים בארץ ישראל. יש כאלו המנסים לצמצם את הדיון שלהם רק לדברים שבהם ישנה התייחסות ישירה בעולם ההלכה, או בדינים שבהם קל יותר לדון במסגרת ההלכה. מאידך, ישנם דיינים המנסים ליצור מערכת משפטית כוללת, שתתייחס גם לדברים חדשים ולמציאות חדשה, לתקנות חדשות ולחוקים עכשוויים. לעניות דעתי, יש חשיבות ללכת בדרך השנייה, שבה בתי הדין הרבניים יעסקו בכל דבר שמתאפשר להם במסגרת החוק. בדרך זו נוכל להשיב את המשפט כתיקונו לארץ ישראל. כמובן שישנם דברים חשובים שנעשים גם על ידי בתי המשפט הכלליים בארץ ובעולם, ובכל אופן השאיפה היא שכל הדברים ינבעו מתוך ראייה של תורה (מתוך שימוש כמובן גם בחוקי המדינה): "השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה".

 

print