כיצד קנאה ושנאה הפכו לרצון לחיבור?

התורה מספרת לנו על ישיבתו של יצחק בגרר. במקום זה ישב גם אביו, ושם גם כרת ברית עם אבימלך מלך פלישתים. עלינו לשים לב כי האירועים שהתרחשו עם אברהם מקבילים לאירועים שמתרחשים כאן עם יצחק[1].

בתורה מתוארת הצלחתו הרבה של יצחק "ויגדל האיש, וילך הולך וגדל עד כי גדל מאוד" (כ"ו, יג). בעקבות הצלחתו, הפלישתים מקנאים ("ויקנאו אותו פלשתים" – כ"ו, יד) ומגרשים אותו. לאחר מכן יצחק הולך לבאר שבע.

והנה הפתעה. אבימלך מלך פלשתים ועמו משלחת חשובה ("אחוזת מרעהו") כולל שר צבאו (פיכול) באים אל יצחק. יצחק תמה "מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אותי, ותשלחוני מאתכם". אמנם, הם מעוניינים לכרות ברית עם יצחק ואומרים "אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך, וכאשר עשינו עמך רק טוב". האם אכן כך היה? האם באמת עשו עמו רק טוב?

אברהם כרת ברית עם אביו, אבימלך הראשון, מלך פלישתים. בברית נאמר "אם תשקור לי ולניני ולנכדי" – ברית גם לדורות הבאים. אבימלך השני (ואולי אותו אבימלך) הפר את הברית בצורה בוטה: הוא לקח את רבקה, גזל או סתם את הבארות שחפר אברהם וגירש את יצחק מגרר.

האם ניתן לומר על התנהגות זו "עשינו עמך רק טוב"? והרי הדבר הטוב היחיד שעשו כאן היה שלא הרגו את יצחק! אם כן, מדוע בכל זאת באה המשלחת אליו?

נראה שהתשובה לכך טמונה בדבריהם ליצחק (כ"ו, כח): "וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ".

עלינו לנסות להבין במה הם הבחינו כעת, והרי כבר כשהיה יצחק בגרר שרתה עליו ברכת ה' וצאנו ובקרו גדול, והם אף קנאו בו על כך. מדוע, אם כן, הם לא שמו לב אז לברכת ה'?

נראה שלאחר עזיבתו של יצחק המקום נהיה שמם יותר, ולא פרח, ולכן שמו לב לכך ביתר שאת (כך בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל[2]). אולם, ייתכן שיש כאן נקודה נוספת: אבימלך וסיעתו מבחינים שגם כאשר יצחק עובר למקום אחר, הוא מצליח! ברכת יצחק אינה תלוית מקום. אם כאשר יצחק שהה בגרר סברו שמדובר בברכה טבעית, כעת התברר להם שזו בהכרח ברכת ה'.

על אף שיצחק יכול היה לנזוף בהם, להוכיח אותם על שקריהם ורוע ליבם, הוא בוחר שלא לעשות זאת. הסיבה לכך איננה פוליטית, שהרי יצחק מדבר בצורה ישירה גם כשמבחינה פוליטית היה מקום לשנות או לשתוק, למשל, בתחילת הגעתם, יצחק פונה אליהם בישירות "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי…". באותה מידה, כאשר יצחק מבין שיעקב קיבל את הברכות במרמה, היה יכול להעלים את המידע הזה מעשו, אך הוא בוחר לומר בצורה ישירה ובוטה "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך", ולאחר מכן אף מפרט את כל תוכן ברכתו ליעקב, כך שנשמע מדבריו שלעשו לא נותר דבר. על אף שדבריו אלו גורמים לריב בין האחים, הוא אינו מעלים דבר מעשיו, כיוון שמידת הדין שלו מביאה אותו לומר את האמת בצורה הפשוטה ביותר.

אם כן, לאחר שראינו שיצחק אינו חושש לומר את האמת, מדוע הוא מקבל את דבריהם? מדוע הוא אינו אומר להם בצורה ישירה: כיצד אתם יכול לומר שעשיתם עמי רק טוב, כאשר פגעתם בי, לקחתם את אשתי, גנבתם את בארותיי, גרשתם אותי, והפרתם את ברית השלום שנחתמה עם אבי?

נראה, שיצחק לא היה מסכים לעשות עמם ברית לו היו חפצים בכך לתועלת פרקטית בלבד. לו מטרתם הייתה לקבל חבל ארץ של ארץ ישראל, יצחק לא היה כורת איתם ברית. אולם, לאחר שבאו אליו והודו שראו את ברכת ה' במעשה ידיו, יצחק מחליט לכרות ברית. ייתכן שלדברים אלו בדיוק חיכה יצחק. כלומר, אבימלך וסיעתו רוצים להידבק בו, כיוון שהם מבינים שהידבקות בו היא למעשה הידבקות בשכינה הנמצאת עמו. ניתן לראות, אם כן, שבזכות ברכת ה' ובזכות התנהגותו הטרומית של יצחק, הפכה הקנאה של הפלשתים לרצון להידבק בברכת ה'.

כך גם בימינו. גם השונאים הגדולים ביותר, חשים את גדולתו של עם ישראל, מקנאים בו, ומנסים לפגוע בו. אמנם, יום יבוא, וכמו בסיפור יצחק ואבימלך, יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי ברכת ה' קיימת על עם ישראל, וכי ברכת ה' חלה על כל מי שמסתופף בצלו. אז יבינו כולם שמציאות עם ישראל איננה פוגעת בעולם, אלא להיפך, מוסיפה בו ברכה והצלחה.

מיד, באותו יום, זוכה יצחק לחפור באר אחרת. הראשונים נחלקו מתי קרה הדבר: לפי הרד"ק היה זה עוד לפני שאבימלך עזב ואילו לפי הרמב"ן והרשב"ם היה זה לאחר לכתם.

באר זו נקראת "שבעה". לפי פשטות הדברים, הסיבה לכך היא העובדה שמדובר בבאר השביעית (שלוש בארות חפר אברהם, שלוש יצחק: עסק, שטנה, רחובות. וכעת הבאר השביעית). לדעת רש"י יצחק קרא לבאר כך על שם השבועה שנשבעו בברית, בצורה דומה לבאר שבע שאברהם קרא לה בשם זה "כי שם נשבעו שניהם".

אם נבין כדעת רש"י, ששם זה מוסב על הברית והשבועה, מסתבר יותר לומר כרד"ק, שיצחק חפר את הבאר בעוד אבימלך שם. כלומר, אבימלך רואה במו עיניו כיצד ברכת ה' פוקדת שוב את יצחק, וכעת יצחק קורא לבאר על שם השבועה שנשבעו בזה הרגע.

לעומת זאת, אם נבין שהשם נובע ממספר הבארות שחפרו, מסתבר שהדבר אירע לאחר שאבימלך עזב, כרשב"ם וכרמב"ן. מדוע, יצחק נצרך לבאר נוספת? והרי, עד באר זו יצחק חפר שלוש בארות, והבאר האחרונה אף הסתיימה בשיא: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". נראה שהתשובה לכך קשורה לעובדה שהמספר שבע בתורה מעיד על שלמות. יצחק חופר את הבאר השביעית, כי כעת לא רק שהוא מבורך בברכת ה', אלא כולם רואים כיצד היא חלה על יצחק.

ברכת ה' על יצחק, שנבעה גם מזכות אבות, אך גם ובעיקר מקדושתו של יצחק, ממוסריותו, וממידותיו הגבוהות, הביאה לכך, שכל הרואים אותו חשו בברכה זו, והבינו שהשכינה שורה בישראל. על מצב כעין זה אמר הרמב"ם (הלכות דעות, ה', י"א) שמדובר בקידוש השם:

אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

גם כיום, אויבנו מנסים לפגוע ולהרוס, לשרוף את הארץ ולהרוג אותנו. הם אינם מבינים, שאם עם ישראל לא היה כאן, לא הייתה כלל ברכה במקום. וניתן לראות זאת בשממת הארץ לפני מאה שנה ובמצב גוש קטיף כיום – ברכת ה' בארץ באה כאשר עם ישראל נמצא בה.[3] לעתיד לבוא, יכירו ויידעו כל אויבנו, שמציאות עם ישראל בארץ, היא הנותנת ברכה לכולם. או אז, יבואו ויבקשו לכרות ברית, לא מתוך רצון להשתלט על הארץ, אלא מתוך רצון להסתופף תחת עם ישראל, להיות גר תושב החופף תחת כנפי השכינה.

[1] וכן האירועים עם אברהם עם פרעה במצרים.

[2]     וכך כתב שם (בראשית כ"ו, כח): "וַאֲמָרוּ מַחְמָא חֲמִינָא אֲרוּם הֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָךְ דְבִזְכוּתָךְ הֲוַות לָן כָּל טַבְתָא וּכְדוּ נְפַקְתָּא מִן אַרְעָן יַבִּישׁוּ בֵירָן וְאִילָנָא לָא עָבְדוּ פֵירִין".

[3] וכדברי חז"ל על "ושממו עליה אויבכם" – עיין רש"י שם).

print