מיהו איש?

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (ב, יא-יב).

על אף שמשה בדק שאין מי שרואה, בסופו של דבר "…וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר…." (ב, יד-טו).

ייתכן שמשה לא שם לב לכך שהיה שם מישהו, ייתכן שהוא ראה מי נמצא שם ולא חשב שילשין וייתכן אפילו שהעברי המוכה היה זה שסיפר.[1]

רש"י, בעקבות המדרש, מפרש: "וירא כי אין איש – עתיד לצאת ממנו שיתגייר". מרש"י למדנו, שניתן להבין שלא מדובר על ראייה פיזית פשוטה אלא על ראייה במשמעות אחרת.

ניתן, בעקבות רש"י, להציע פרשנות דרשנית נוספת לראייה המוזכרת בפסוקים. משה ראה מציאות מלאה ברשע, בשחיתות ובעוול. הוא התבונן כה וכה, וראה שאף אחד איננו מטפל במציאות מקולקלת זו: "וירא כִּי אֵין אִישׁ". משה הבין שעליו לפעול בעצמו כנגד הרשע והשחיתות.

ייתכן שעיקרון זה עולה גם מתוך עיון בפשטי המקראות בשלושת הסיפורים הראשונים על משה רבנו:

בסיפור הראשון – משה הורג איש מצרי, המכה איש עברי מאחיו.

ניתן היה להבין שהמניע הוא מניע על רקע לאומי – "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו".

אבל בסיפור השני מתברר שגם בתוך עם ישראל דואג משה לבער את הרשע: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שמות ב, יג).

עדיין היה מקום לומר, שמדובר בדאגה משפחתית בלבד. אמנם, לאחר מכן אנו פוגשים במשה בסיפור השלישי, בהצלת בנות יתרו במדין, ומתברר שהוא דואג גם לבני עם זר. מתברר, אם כן, שמשה פועל לא רק מתוך מניע לאומי או משפחתי, אלא מתוך מניע אנושי.

שלושת הסיפורים הללו באים ברצף כדי לגלות לנו כיצד מגיב משה בסיטואציה של עוול וחמס, כשאין איש שמוכן להתערב ולתקן אותה.

אין זה מקרה שבשני הסיפורים האחרונים משה מכונה ע"י הדמויות "איש". בסיפור השני, איש עברי שמכה את חברו פונה למשה ואומר: "וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט". בסיפור השלישי משה נקרא "איש" גם בפיהן של בנות מדין  – "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן, וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם.   וַתֹּאמַרְןָ, אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" (ב, יח-יט) וגם בפיו של יתרו עצמו – "וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו, וְאַיּוֹ, לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ, קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (ב, כ).

הכינוי "איש" ביחס למשה מדגיש את ההבנה שלנו על משמעות הראייה בפסוק "וירא כי אין איש" – ראיית צורך להתערב ולעזור, להציל ולהושיע. הבנה זו של הראייה מסבירה לנו למה דווקא משה ראוי להיות מנהיגם של ישראל.

כאמור, בכל הפרשייה הזו המילה המנחה היא "איש". התורה מספרת לנו על מאבק על דמות "האיש". מי יהיה ה"איש" השולט? האיש הרב עם אחרים ומנצל את חולשתם, או איש החסד והיושר המושיט יד ומציל את החלש?

לאור זאת, ניתן להציע קריאה (דרשנית) חדשה, לפיה הפסוק: "וירא כי אין איש" משמש כפתיח  לשלושת הסיפורים. משה רואה שאין אף אחד שמטפל בעוולות והולך בעצמו לפעול:

וירא כי אין איש – ויך את המצרי.

וירא כי אין איש – ויאמר לרשע למה תכה רעך.

וירא כי אין איש – ויקם משה ויושיען וישק את צאנם.

פרקי אבות, העוסקים ביסודות מוסריים, נפתחים במלים: "משה קיבל תורה מסיני". פתיחה זו מלמדת שגם יסודות המוסר ניתנו מסיני.

אמנם, לאור דברינו ייתכן ללמוד מפתיחה זו יותר מכך. ניתן להבין שהסיבה לכך שדווקא משה קיבל תורה מסיני היא אנושיותו האדירה, "פרקי אבות" שבו.

דוגמא לכך ניתן למצוא בפרשתנו, שבה משה פועל כדברי המשנה באבות (ב, ה): "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

[1]     ומהרב יואל בן נון שמעתי בשם הרב בנדיקט, שלכן משה חשש "וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר": אם הנרצח, הניצל, שהוא מעם ישראל, הולך ומלשין על משה, אכן המצב מדאיג (וייתכן שלא הלשין ישירות, אלא שאמר לחבריו וכך עברה השמועה).

print