חלומות יוסף ותיקונם

בתחילת פרשתנו אנו שומעים על יוסף, המפלס דרכו בחלומות, בדומה לאביו יעקב היוצא לדרך חדשה מבית אביו עם חלום. ניתן לראות בכך ביטוי לדמיון שכבר ציינו חז"ל בין יעקב ויוסף  בהתבסס על המקרא "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף" (בראשית ל"ז, ב).

בנוסף, קיים דמיון בין חלומותיהם: חלום יעקב מדבר על ארץ ושמים, וגם חלומות יוסף – האחד עוסק בארץ (אלומות) והשני בשמים (מאורות).

אולם, השוני בין יעקב ובין יוסף גדול יותר מהדמיון ביניהם, והדבר בא לידי ביטוי בחלומותיהם. ננסה לעמוד על ההבדלים ביניהם – בחלום יעקב שמים וארץ מחוברים – "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי א-לוקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית  ל"ח, י"ב). בחלומותיו של יוסף שמים וארץ נבדלים אחד משני: חלום אחד קשור לארץ ("וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" – שם, לז, ז) וחלום אחר קשור לשמים ("וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי" – שם, ל"ז, ט').

מדוע? מדוע אצל יעקב הארץ והשמים מחוברים, הגשמיות מחוברת עם הרוחניות, העולמות מחוברים, ואילו אצל יוסף העולמות נפרדים – ארץ לחוד ושמים לחוד?

נראה שבחלום יעקב שמים וארץ מחוברים מכיוון ש"מַלְאֲכֵי א-לוקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". דהיינו, דווקא כאשר א-לוקים נמצא במרכז התמונה השמים והארץ מתחברים לדבר אחד, וכך למעשה קורה בחלומו של יעקב ("וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" – שם כ"ח, י"ג).

אצל יוסף, לעומת זאת, הדגש הוא ב"משתחווים לי". כלומר, כאשר האדם נמצא במרכז, בלתי אפשרי לחבר בין ארץ ושמים; הכל מנותק ומופרד.

אמנם, בהמשך התמונה משתנה. יוסף מורד עמוק לבור, מובל מצריימה ונזרק לבית-הסוהר. מתוך המורדות יוסף מגיע למצב של "ממעמקים קראתיך ה'"; מתוך הבור, מתחבר יוסף לכך שהקב"ה הוא מרכז העולם.

והנה, מיד לאחר היציאה מבית הכלא, יוסף מגיע לעלייה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ"  (שם מ"א, ט"ו). ניתן לראות שיוסף מקבל מחמאה מיוחדת במינה מפרעה.

אולם, יוסף אינו מקבל את המחמאה ועונה: "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (שם מ"א, ט"ז). אנו שומעים מיוסף מילה שלא שמענו ממנו קודם לכן – "בִּלְעָדָי" מילה שפירושה: אני לא במרכז. מיד לאחריה אנו מוצאים את יוסף אומר: "אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" – אמירה שמשמעותה: הקב"ה הוא מרכז העולם.

מעתה והלאה, לאורך כל סיפורי יוסף, נשמעות מפיו של יוסף הודאות לכך שהקב"ה הוא המחולל את הקורות בעולם – יוסף נעשה לבעל אמונה מוחלטת בהשגחת א-לוקים, ובכל פעם שידבר נמצא אזכור להשגחת הקב"ה בעולם.

כך גם בסוף חייו, כשיוסף נמצא על ערש דווי, הוא פונה לאחיו בצוואתו ואומר: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וא-לוקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב." (שם נ', כ"ד). למרות שיוסף נמצא בתפקיד החשוב של המשנה למלך, הוא מודיע בפה מלא: לא אני הוא קובע ולא אף מלך אחר – "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם", הקב"ה הוא זה שמנהל את הבריאה. המסר המאלף של יוסף מלמד אותנו שיעור באמונה בהשגחת ה' ובהכרת תודה להקב"ה על הדברים שאנו מקבלים מדי יום.

יוסף, שיא העוצמה הארצית, מחבר כעת הכל אל הקב"ה – הקב"ה הוא יוצר הכל, הוא סובב את הכל. כעת, לאחר החיבור הזה, הושלם המעגל, שמים וארץ נשקו.

print