הבה לי בנים!

שתי נשים בספר בראשית הביעו את כאבן עד כדי כך שכביכול מאסו בחיים. האחת בפרשתנו. רחל עקרה, ללא ילדים. היא פונה ליעקב (ל, א):

 וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

בפרשה הקודמת מתוארת עקרותה של רקבה והתפילה שבזכותה התעברה. אולם, לאחר שהיא מתעברת יש לה קשיי היריון. הקשיים גדולים עד כדי כך שהיא אומרת "אם כן, למה זה אנכי". גם היא מרגישה שקיום החיים באופן כזה הוא בלתי אפשרי (כ"ה, כב):

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי.

הרמב"ן מסביר (שם) שכוונת רבקה היא שהלוואי שאמות או שלא הייתי בעולם: [1]

והנכון בעיני כי אמרה אם כן – יהיה לי, למה זה אנכי – בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם כאשר לא הייתי אהיה.

גם בסיום פרשת תולדות, אומרת רבקה "למה לי חיים". הפעם, כדי לשכנע את יצחק שיעקב צריך ללכת לחרן, ולא לקחת אישה מבנות כנען (כז, מו):

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת. אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ, לָמָּה לִּי חַיִּים.

שלושה מקרים הביאו את אמותינו כביכול למאוס בחיים: עקרות, צער ההיריון, הדאגה לילדים.

חיי האימהות שלנו – סביב ילדיהן. לפני העיבור, בעיבור, בגידול הילדים. הקשיים בכל שלב מעידים על חשיבותו של כל שלב. הקשיים בכל שלב הם קשיים שלעתים כל חיי האמא קשורים בהם.

ישנה נקודה נוספת חשובה בהקשר זה. התגובות של רבקה ושל רחל שונות שו מזו. התגובה של רבקה לקשיי ההיריון היא לפנות לקב"ה: "ותלך לדרוש את ה' ". אולם, אצל רחל אין אנו מוצאים תגובה כזו. אצל רחל, הכול נגמר בקושי "ואם אין מתה אנכי". יעקב הוא זה שמעמיד את רחל על מקומה ואומר לה שהפנייה צריכה להיות אל ה' (ל, ב):

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן.

האם רחל הפנימה את המסר?

כאשר רחל יולדת את יוסף אומרת התורה (ל, כב-כד):

וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ-לֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱ-לֹהִים אֶת־חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר.

כלומר, רחל התפללה וה' קיבל את תפילתה.

גם שני השמות של יוסף, מבטאים את ההשגחה האלקית שרחל מרגישה, בהווה ובעתיד. בהווה "אסף אלקים את חרפתי". בעתיד "יוסף ה' לי בן אחר".

רחל אף הצליחה להחדיר חינוך זה לילדים. ניתן רק דוגמה אחת. בסוף ספר בראשית, לאחר מות יעקב, כאשר האחים חוששים שיוסף יפגע בהם, אומר להם יוסף:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי.

היכן שמע יוסף משפט זה? זהו ציטוט מדויק של דברי יעקב לרחל. יעקב גם הוא אמר לרחל "התחת אלקים אנכי". רחל הפנימה את המסר ואף העבירה אותו לילדיה. ספר בראשית עתיד להסתיים אפוא עם אותו חיזוק של יוסף, שההשגחה מסובבת הכול.

ישנם מצבים בחיים של קשיים אדירים. לעתים הקושי נובע מכך שחסר משהו, ובפרט כשחסר ילד. לאחר שהושלם החסר נדמה לנו שכעת הכול טוב. אולם, גם לאחר ההיריון, ישנם קשיי היריון וחבלי לידה. לאחר שהילד נולד, נדמה שהכול טוב, אולם גם כאן צפויים קשיים. קשיי חינוך, קשיי גידול הילד. כל אחד מן הקשיים עשוי להיות קשה כל כך, עד כדי כך שלרגע אדם עשוי לומר "למה לי חיים".

אולם, אנו צריכים לדעת ולחוש, שהקב"ה לא נתן לנו משימות מבלי יכולת לעמוד בהן. קשיים אלו הם חלק מובנה של העולם, שכנראה גם מאפשר לנו להתפתח ולבנות יותר. קשיים אלו מזכירים לנו כל העת: בכל רגע ובכל שלב – אנו זקוקים לחסדי ה'. בכל עת אנו זקוקים לליווי צמוד. ככל שנחוש יותר את הרצון לקרבת אלקים, ככל שנפנים יותר את התשוקה לחיבור ליוצר הכול, כך נצליח בע"ה להתמודד עם הקשיים, ולהפוך את החיים לטובים יותר ולנעלים יותר.

[1]     אמנם, רש"י מסביר שזוהי לשון תפילה "מתפללת ומתאוה על הריון". והאבן עזרא מסביר שזוהי לשון תמיהה: מדוע ההיריון שלי שונה מהריונן של כל הנשים?! אולם, נראה שפשטות הדברים כרמב"ן, וכפי שכתבנו.

print