בס"ד

יום השואה – מדממה לחיבוק

      עברנו את חג הפסח, ומתקרבים אנו ליום השואה. יהודים רבים בגטו, למרות עבדותם, לא איבדו את חירותם. בתנאים קשים, זכרו כי הרוח היא השולטת על הגוף. התאמצו לקיים מצוות בכל מאודם, למרות הקושי והסיכון שבדבר. בחג הפסח, ללא אפשרות לקיים מצוות ד' כוסות, חיפשו דרך בכל זאת לקיים את המצווה. הרב אשרי (שו"ת ממעמקים, ח"ג סימן ה') הורה להם לשתות ארבע כוסות תה. בחירוף נפש מכינים מצות.

      כך מתאמצים בהנחת תפילין, לעתים בלילה, למרות הסיכון שהיה בכך (שו"ת ממעמקים ובשו"ת מקדשי השם).

      הרב אשרי מספר על ילד שטרם הגיע למצוות, שרצה להניח תפילין כי חשש שמא יקחו אותו הגרמנים במשלחת הילדים למוות, ולא יזכה לעולם להניח תפילין. הרב אשרי מתיר לו להניח תפילין, ומספר שאכן ליבו ניבא לו לילד זה, שנלקח לפני הגיעו לבר מצווה להורג.

      למרות הרעב, ולמרות שמאות אנשים מתו בכל יום מרעב, לא אכלו בגטו בשר אדם. כך כתב הרב אהרונסון, וכך כתב הרב אשרי בשו"ת ממעמקים:

'ועל ישראל גאוותו', ובצדק, שהרי אין לשער ואין לתאר גודל הרעב ששר במחנות ההסגר… ורעב קשה מכל, ואף על פי כן לא ירדו ישראל מקדושתם, קדושת אונש, ולא אכלו אף פעם בשר אדם. ידענו מה שנאמר בתורה 'ואנשי קודש תהיון לי…'.

      אנשים רבים נאצלו לאכול מאכלות אסורות. לעתים, יכלו אנשים מסוימים להחמיר על עצמם ולאכול פחות מכזית בכל פעם (הרב אהרונסון, אושוויץ, 1944, "פחות מכזית, ובהפסק יותר מכדי אכילת פרס").

      אולם, לעתים, הדבר לא התאפשר ונאלצו לאכול גם אוכל טרף. רבנים ידעו לשמש דוגמה אישית במקרים אלו, וכך מספר הרב אהרונסון:

בראותי שמספר גדול של יהודים מתבלטים אם לאכול את המרק הטרף, וביודעי שהעניין כרוך בסכנת נפשות, לקחתי כף מרק, ולאחר שאמרתי בקול רם את הברכה 'שהכל נהיה בדברו', אכלי את כף המרק. הסברתי לאנשים כי 'שהכל נהיה בדברו' משמעותו היא שכל מה שמתרחש עם האדם – הכל נובע מרצון הבורא. אנחנו מצווים לחיות ולהחזיק את נפשנו. דברי אכן השפיעו, וכמעט כולם אכלו את המרק.

      הרב אהרונסון נתן הסבר חדש לברכה "שהכל נהיה בדברו". לא מדובר כאן רק על האוכל. אלא על כל המציאות. כולה – נהיתה בדברו של הקב"ה. ובהמשך הוסיף והסביר, שגם העובדה שכעת נאלצים לאכול מאכלות אסורות – גם דבר זה הוא ברצונו של הקב"ה.

      בפרשת השבוע מתים נדב ואביהוא, בניו של אהרון. משה רבנו אומר לאהרן "בקרובי אקדש". על כך מגיב אהרן בשתיקה: "וידום אהרון" (ויקרא, י', ג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

      מהי משמעותה של השתיקה? של "וידום אהרן"?

      רש"י מבאר, שקיבל את תנחומיו של משה. הרשב"ם מסביר, ש'וידום אהרן' מאבילותו, ולא בכה ולא התאבל. כלומר, לא מדובר כאן רק על שתיקה, אלא על עשייה, על חוסר אבילות.

      אולם, מסתבר, שמעבר להסברים אלו, ההסבר הפשוט של "וידום אהרן" הוא שתיקה המבטאת – קבלת דינו של ה' מבלי להבינו. פרט לכך, מסתבר להסביר עוד, שאהרן שותק גם מפני מקבל את הנהגת ה', וגם מפני שכעת איננו זקוק ואיננו מעוניין בדיבור. שום הסבר, ויהיה זה ההסבר ההגיוני ביותר, לא יחזיר לו את בניו. שום הסבר לא יסיר ממנו את הצער על מות בניו. אין הוא זקוק להסבר. הוא זקוק כעת לדבר אחר. הוא זקוק לחיבוק.

      רש"י מסביר שעקבות שתיקתו קיבל אהרן שכר:

קיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין.

      בעקבות שתיקתו, קיבל אהרן שכר להתחבר לקב"ה: "נתייחד עמו הדיבור". כלומר, בעקבות השתיקה נוצרה קירבה. נוצר חיבור. ולא זו בלבד, אלא נאמרה על ידו פרשת "שתויי יין". אף לאחר שתיית היין, לאחר איבוד הדעת באופן מוחלט, יודעים אנו שהמציאות החזקה ביותר היא החיבור לקב"ה.

      ישנם כאלו שניסו לתת הסברים לשואה. חלקם ביארו שהשואה התרחשה בגלל ההשכלה והציונות במדינות אירופה. חלקם ביארו הפוך: השואה התרחשה בגלל שלא באו לארץ ישראל. סוג שלישי של אנשים הוציא את הקב"ה מלבו, כיוון שלא הגיע לתשובות מסתברות ביחס לשואה.

      אמונים אנו על כך שכל מציאות של עם ישראל בעולם מושגחת בידי הקב"ה (עיין רמב"ם, הלכות תעניות, פרק א'). אולם, צריכים אנו לדעת: אין אנו נביאים ולעולם לא נדע מה עומד מאחורי מחשבותיו.

      לא ייתכן לתת תשובה לשואה, אם אין לה הגיון בעולם האנושי. כך ביאר מו"ר הרב ליכטנשטיין, ולמד זאת מאברהם אבינו. אברהם אומר לקב"ה: "אולי יש עשרה צדיקים" בסדום, ואם כך אין להחריבה. מניין לו לאברהם שאם יש עשרה צדיקים אין מקום להחריב עיר שכולה רשע?! אולי ניתן להחריבה גם אם יש בה עשרה צדיקים?

      אברהם אבינו מבין, שאם הקב"ה מבצע דין בעולם הזה, הרי שהדין והצדק אמור להיות הגיוני ומסתבר גם בעיני בני אדם. לכן, אברהם מתווכח עם הקב"ה בכדי להציל את סדום.

      יודעים אנו שכל מעשיו של הקב"ה בצדק וביושר. אולם, אם אין לנו הסבר המתיישב על הלב האנושי, הרי שכנראה ההסבר שלנו איננו נכון.

      גם לאחר השואה, נשארים אנו יהודים מאמינים. אדרבה, מו"ר הרב עמיטל ז"ל, שהיה ניצול שואה, חש שלאחר השואה אי אפשר יותר להאמין בבני אדם אלא רק בקב"ה. אולם, יודעים אנו, שאין אנו מבינים את השגחת ה' בשואה. יודעים אנו שכל תשובה שניתן, לא תהיה תשובה המתיישבת על הלב. אין לנו תשובה שיכולה להסביר מותם הנורא של שישה מליונים, מותם האכזרי של מליון וחצי ילדים. מותם הנורא גם של רבנים וראשי ישיבות, של אנשי תורה ומוסר; אנשים שכפי שראינו, גם בגיא צלמוות, הקפידו על מצוות ה'.

      יודעים אנו, כדברי הרב אהרונסון, "שהכל נהיה בדברו". יש משגיח לעולם, יש אלקים מעל הכל. אולם, לעתים, צריכים אנו לנהוג במידתו של אהרן, במידת השתיקה. לא שתיקה שיש בה אפתיות או בריחה. שתיקה שיש בה ענווה מול הנהגתו של הקב"ה בעולם; הבנה שהקב"ה מנהיג את העולם בצורה הנכונה ביותר, גם אם אין אנו מבינים אותה.

      לעתים, כאשר אדם נמצא בצרה, הוא זקוק לעצה. אולם, פעמים רבות אין הוא זקוק לחבר שיתן לו עצות. הוא זקוק לחבר שיחבק אותו. לעתים, הדיבור וההסבר, גם אם הוא נכון, איננו מתאים. גם ההסבר הטוב ביותר, לא יחזיר שישה מליונים יהודים. לא הסבר אנחנו רוצים. רוצים חיזוק, רוצים חיבוק.

      בעקבות השואה, נשארים דוממים. ומתוך הדממה, נושאים עיננו לקב"ה, שכשם שלאחר שתיקתו של אהרן, התחבר הקב"ה לאהרן ("התייחד עמו הדיבור"), כך יתחבר גם אלינו. במקום שיחה – חיבוק בדממה. חיבוק החזק מכל שיחה ודיבור. מחבקים אנו בחיבוק עז את אבינו שבשמים, מחבקים ומתפללים שישמור עלינו, יאהב אותנו ויחזק אותנו.

print