אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים … ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' … ויסעו מרעמסס … ויסעו … ויחנו …".  (במדבר ל"ג)

פרשה זו תמוהה ביותר.  מדוע מפרטת התורה את כל מסעות בני ישראל? איזו חשיבות יש לדבר זה? הלא ממילא אין אנו יודעים מה קרה בכל אחד מן המקומות האלה, ומה התועלת בפירוט זה?

רש"י, בפירושו, מביא דרשה המבארת קושי זה:

"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו.  כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".

שמעתי ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, הסבר נפלא לדרשה זו, ובעקבות כך למסעות עצמם. הסיבה לכך שהאב מראה לבנו את כל המקומות בהם עברו, היא שהאב רוצה להראות לבנו, שלא רק התוצאה )בריאות הבן(, חשובה  אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו …".

דבר זה רצתה התורה ללמדנו במסעות. ישנה גישה האומרת שחשיבותו הבלעדית של היום היא בקידום המחר. כלומר, אין חשיבות עצמאית ליום עצמו, אלא רק למה שהוא יביא בעקבותיו.  גישה זו נוגדת את השקפתנו ואת דרכנו. גישה זו מובילה לתפיסה לפיה "המטרה מקדשת את האמצעים" – כל האמצעים מותרים, כל עוד המטרה מושגת.

גישה זו היא גישתן של תנועות סוציאליסטיות, וגישתן של תנועות משיחיות למיניהן.

לעומתן, אנו מקווים ומצפים לגאולה אך יחד עם זאת רואים חשיבות במציאות הנוכחית. העולם הבא מהווה פסגה רוחנית, עד כדי כך שהעולם הזה נחשב כפרוזדור המוביל אליו (אבות פרק א' משנה ט"ז, וביאור רחב בתחילת מסילת ישרים). אולם עוד לפני החשיבות של היום כאמצעי לקידום המחר, כמקדם את הגאולה, יש לו חשיבות בפני עצמו.

חז"ל אומרים במסכת אבות (פ"ד משנה י"ז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

על אף חשיבותו העצומה של העולם הבא, יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ואם טובה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, על אחת כמה וכמה, שטובה היא מכל השעות הבאות בעולם הזה.

נבאר מעט יותר את הדברים. מצד אחד, ראינו שישנה חשיבות עצמית לעולם הזה. מאידך, חז"ל ובעקבות זאת מסילת ישרים אומרים שהעולם הזה דומה לפרוזדור, והוא רק אמצעי המוביל אאל העולם העיקרי, שהוא העולם הבא. כיצד ניישב בין הדברים?

הקב"ה בבריאת העולם, מיעט עצמו, והכניס קדושה בתוך העולם הזה. תפקידנו, להידמות אליו, ולצקת קדושה בתוך עולם החול שבו אנו נמצאים. כיוון שכך, מצד היותו כולו קודש, העולם הבא גבוה יותר מן העולם הזה. מאידך, רק בעולם הזה, ניתן לשלב בין קודש לחול. רק בעולם הזה ניתן להחיל קדושה בתוך עולם העשייה (הרב סולובייצ'יק מרחיב עניין זה ב"איש ההלכה"). היצירה והתיקון ייחודיים  הם למציאות חיינו הנוכחית.

יצירת הקדושה בתוך מסגרת החול, היא מטרה עצמאית. אנו ממשיכים את פעולתו של הקב"ה שהוריד את קדושתו לעולם, מתוך מגמה לצקת קדושה בעולם החול. מבחינה זו גבוה העולם הזה מהעולם הבא. העולם הזה, עולם התהליך, הוא עולם שניתן לתקן ולשכלל אותו. בעולם הבא – עולם המטרה – אין מקום יותר לעשייה.

לאחר שנצליח בע"ה לפעול בעולם הזה ולתקנו אז נוכל בע"ה להגיע מתוך טהרה וקדושה לעולם הבא. שם אין אפשרות לתקן וליצור, אך מתוך הקדושה הטהורה המצויות בו, יש בו קרבה עצומה לקב"ה. קרבה הגבוהה בעשרות מונים מזו שניתן להגיע אליה בעולם הזה.

דבר זה באה התורה ללמדנו בכותבה את כל המסעות. לומר לך, שגם מסעותיו של אדם שמת בין עלמון דבלתימה ליריחו ולא נכנס לארץ, הן בעלות משמעות. ישנה חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. אכן, כל יום מקדם את המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה מצד עצמו – "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא".

print