ההתנתקות באוגוסט 2005 שמה קץ ליותר משלושה עשורים של התיישבות. כ-10,000 מתיישבים פונו מ-25 יישובים/מושבים בגוש קטיף ובצפון השומרון.

 תעשיית החקלאות בגוש קטיף שגשגה וסיפקה תעסוקה ל- 400 חקלאים שהיו אחראים לייצור 95% מהירקות נטולי החרקים בישראל, ל-70% מייצוא הירקות האורגניים ול-10% מהייצוא החקלאי הכולל של ישראל.

 85% מהתושבים עבדו בגוש קטיף עצמו, בו פעלו מאות עסקים קטנים. 70% מהתושבים בגוש היו בעלי עסק וכמעט ולא הייתה בו אבטלה.

 מפעל התיישבות זה הגיע לסיומו באוגוסט 2005. לאחר ההתנתקות, הרב יוסף צבי רימון ביקר את התושבים במלונות בירושלים אליהם פונו חלקם באופן זמני, והבין מיד כי הדיכאון מתיישב בליבם. הרב רימון הבחין מיד כי מדובר בקהילה שרגילה לפרנס את עצמה, ושכעת במקום מצב שבו כ-95% מהתושבים הם בעלי תעסוקה, כ-85% מהם ללא תעסוקה.

 מציאת התעסוקה למפונים הפכה לעדיפות עליונה, וכך החלה תעסוקטיף בצעדיה הראשונים לבניית חייהם מחדש, משרה אחר משרה. במהלך השנים פיתחה תעסוקטיף תוכניות אחדות, שמטרתן העיקרית מציאת עבודה למפונים והבטחת יכולתם להתפרנס בכבוד, כך שיוכלו להתקיים בזכות עצמם ללא תלות כלכלית ואישית. מציאת התעסוקה לאנשים אלה הפכה במהרה לכלי לשיקום התפתחות והסתגלות.