הגמרא בשבת (פח ע"א) אומרת שכפה הקב"ה את קבלת התורה על עם ישראל: "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית".

הקושי בדרשה הזאת: דווקא הפשט המופיע בתורה הפוך ממש: עם ישראל הקדימו 'נעשה' ל'נשמע', ולכן מדוע היה צורך בכפייה (תוס' שם ד"ה כפה)?

המהר"ל נותן שתי תשובות (ויש לו הצעות נוספות):

  1. התורה רוצה להבהיר שקיום התורה אינו התנדבות אלא חובה.
  2. התורה היא השלמה מוכרחת לעולם – אילולי התורה לא היה יכול העולם לעמוד ("אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ" – נדרים לב ע"א). משום שזה דבר הכרחי לעולם, הוא צריך להתקבל בעולם בכורח ולא ברצון (אור חדש עמ' מו, ותפארת ישראל פרק לב).

אפשר להבין לפי המהר"ל מדוע היה צורך בכפייה אף שעם ישראל הסכים לקבל את התורה מרצון. אך למרות זאת פשט הכתובים ממש זועק שזאת קבלה ברצון בלבד – לא מוזכרת בה כל כפייה! המשך חכמה אומר דברים נפלאים בנוגע למתח בין הפשט ובין דברי חז"ל על הכפייה (שמות י"ט, יז. עיין גם בעקידת יצחק, שער מד):

מלמד שכפה עליהן הר כגיגית. פירוש, שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה', והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה.

לדברי המשך חכמה, לא הייתה כפייה של ממש. הייתה התגלות כל כך גדולה של הקב"ה, עד שלא היה אפשר שלא לקבל את התורה. כאשר ההתגלות ברורה, כאשר כבוד ה' נגלה לעיני בני אדם, ממילא קבלת התורה הופכת לדבר הכרחי ובלתי נמנע. לכן באמת פשט הכתובים נכון: עם ישראל רצה לקבל את התורה. אולם הרצון נבע מן המציאות הפשוטה של גילוי כבוד ה'. מציאות שהיא עצמה כפייה לקבל ברצון!

גם אנו צריכים לעצור מדי פעם ולהתבונן: להתבונן בדברים המדהימים שהקב"ה עושה עמנו, להתבונן בנסים המדהימים שזכינו להם בדורנו, בתקומת מדינת ישראל ובשחרור ירושלים, להתבונן בכל הטוב שהקב"ה משפיע עלינו בכל עת ובכל שעה, ומתוך אותה התבוננות לחוש את כבוד ה' בעולם. כך בכל ימות השנה, וכך בצורה מיוחדת כשאנו מקשיבים לקריאת מתן תורה בחג השבועות. ההתבוננות, תחושת הרוממות וקרבת ה', תבאנה אותנו בהכרח לתשוקה עצומה לעשות רצון ה' בעולם.

print