בס"ד, ל' בניסן, ר"ח אייר ה׳תשע״ג

אמא יקרה שלי

אמא יקרה. קשה כל כך לכתוב עלייך. את הדברים שאני כותב לא אוכל לומר לכולם, כי היום ר"ח ובראש חודש אין מספידים. אוכל לומר דברי חיזוק, אבל אנסה לכתוב מה שהייתי רוצה לומר[1]

היית אמא כל כך טובה. כל כך אהבת אותנו. כל כך אהבת אותי. השקעת את כל חייך באבא ובילדים.

כל מה שיש לנו – הוא בזכותך ובזכות אבא. קיבלתי ממך כל כך הרבה.

תמיד דאגת שאוכל טוב. פינקת את כולנו תמיד במאכלים טובים, בעוגות גבינה, בעוגות תפוחים ובגלידה. גם אותנו הילדים, גם את הנכדים וגם את כל מי שנפגשת בו. כולם זוכרים תמיד איך ברגע שנכנסו לבית 'הפגזת' אותם באוכל ובמיני מתיקה. חברים מספרים, איך שתמיד הרגישו כל כך נעים לבוא אלינו. תמיד נתת להם תחושה של בית. תמיד ניסית לתת להם כל מה שטוב להם. חבר סיפר, שפעם הגיע אלינו, ושאלת אותו מה הוא אוהב לארוחה. הוא אמר "גבינה וזיתים". אנחנו לא היינו רגילים להשתמש הרבה בזיתים, כך שלא היו זיתים בבית. ערכת את השלחן עם המאכלים שהיו, ירדת לחנות וחזרת עם פחית גדולה של זיתים…

אהבתי ללכת איתך לשוק. הייתי ילד קטן, אבל בכל שבוע, ביום שלישי בשעה שש אחר הצהרים, הייתי נוסע איתך לשוק. היינו לוקחים עגלת קניות ועולים על אוטובוס מספר 61. נוסעים לשוק הכרמל. קונים במשך כשעה, ובסוף היית מנסה לשכנע אותי (ומצליחה…) לקנות משהו טעים בשבילי: אולי כמה עוגיות, אולי פיתות טריות מן המאפייה.

ובדרך לאוטובוס, לעתים, ראינו את האוטובוס עומד לצאת. רצנו מהר ולעתים לא הישגנו את האוטובוס. אמרתי לך "כמה חבל שהפסדנו את האוטובוס". ענית לי: "זה לא היה האוטובוס שלנו[2]!". באותו זמן לא הבנתי לגמרי את התשובה, אבל לאחר שנים הבנתי. כשבא אלי תלמיד עם דמעות בעינים ואמר לי "יצאתי עם מישהי חודשיים, חשבתי שכבר נתחתן, אך היא החליטה להפסיק", סיפרתי לו את סיפור האוטובוס ואמרתי לו (לאחר שניחמתי אותו): "זו לא היתה הבחורה שלך". וכך עניתי כמה פעמים לבחורים במציאות דומה (במהלך השבעה באו שני בחורי ישיבה לשעבר, שכיום הם כבר נשואים ואמרו לי "הרב, אתה זוכר שנפרדנו ממשהי וסיפרת לנו את סיפור האוטובוס עם אמך? הסיפור כל כך חיזק אותנו באותה שעה!").

אישה אחת מאלון שבות עבדה קשות בהכנת קיטנה תורנית לילדים. גם אני הייתי שותף בארגון. סמוך לכניסת שבת, אחד המדריכים המרכזיים החליט לבטל את השתתפותו. היינו בלחץ. אותה אישה לא ישנה כל הלילה (בליל שבת). בשבת בבוקר, בשעה 7:30 היא דפקה על דלת ביתי, וביקשה הרגעה. נסיתי כמיטב יכולתי. בשעה 8:00 הלכתי לתפילה. אמא היתה בבית והמשיכה לדבר איתה. ואז אמרה אמא בפשטות משפט שחיזק את האישה יותר מכל השיחה שלה איתי: "אנחנו צריכים לנסות. לא להצליח". המשפט הזה הפך להיות סמל בביתם. ואכן, גם בזמנים קשים ידעה אמא להמשיך ולעמול, גם אם לא תמיד הכל הצליח לפי התכנון.

נתת המון אמון באנשים. האמנת בהם גם כשבמבט פשוט לא היה מקום לתת בהם אמון. האמנת בהם גם כשהיו חייבים לך הרבה כסף. המשכת לעזור להם ולתת להם על סמך הבטחות עתידיות שפעם יחזירו לך (הבטחות שלעתים התממשו רק לאחר שנה או יותר, ולעתים לא התממשו).

תמיד עזרת לכולם. פעם, כשהייתי נער, פגש אותי מישהו ברחוב ואמר לי "יש לך אמא מדהימה. אמא שעושה כל כך הרבה חסדים". לא ידעתי כיצד להגיב. הייתי נבוך. גער בי האיש: "אינך מכיר את אמא שלך, אינך יודע כמה חסדים היא עושה". ואכן, היית עושה המון דברים בכדי לשמח אנשים. היית מבשלת בקביעות אוכל לקראת שבת לאדם זקן שאשתו נפטרה, ועזרת לעוד אנשים רבים, בשקט ובצניעות.

היתה בך רגישות אנושית מיוחדת. לפני עשרות נשים, עיתונאית אחת התחפשה לעוזרת בית. היא רצתה לבדוק את היחס לעוזרות בית בתל אביב. היא תארה את היחס המשפיל שהיתה מקבלת בדרך כלל. אולם, היא כתבה שכשהיא באה אלייך קיבלת אותה במאור פנים, דאגת שתשתה תחילה, שתשים כפפות והתייחסת אליה בטוב לב. לא היית נותנת לעוזרת לנקות את התנור, כי היו משתמשים בחומרים חריפים ופחדת שהעוזרת תפגע בידיה. את התנור היית עושה בעצמך. לא היית מסכימה שהיא תזרוק את האשפה, כי חשבת שיש בכך משהו משפיל.

בבוקר היית הולכת למשרד לעבודה. היית מכינה סלט לאבא, היית מכינה לי 'סנדוויץ' לבית הספר (כששאר האחים כבר פרחו מן הקן) והיית אוכלת במהירות פרוסת לחם עם אשל. יום אחד, ראיתי שבמקום לאכול, את מכינה 'סנדוויץ' עם גבינה צהובה. לא היינו רגילים לאכול גבינה צהובה ובפרט לא בימי חול (מפאת היוקר). שאלתי אותך מדוע הכנת סנדווץ'. ואת ענית: "התחילה לעבוד במשרד אשה גרושה עם שני ילדים. ראיתי שהיא לא מספיקה לאכול ארוחת בוקר, אז החלטתי להכין לה סנדוויץ' ". סנדוויץ' זה המשיכה אמא להכין למשך כמה שנים, כל עוד העובדת היתה במשרד (גם בפעמים שלא הספיקה לאכול בעצמה).

היה בך כוח של וויתור. לא וויתור של טפשות אלא וויתור שמנסה לברוח ממחלוקת. עדיף לוותר ולא לריב עם הבריות: "תנו רבנן: הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין… עליהן הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה')" (גטין לו:).

במיוחד דאגת לראות טוב באנשים ולשמח אותם. כמה אנשים היו במצבים של דיכאון של ממש, וכשהבחנת בכך היית מתקשרת אליהם רבות ובאה לבקרם. בכמה מקרים שמעתי אחר כך מקרוביהם שהשיחות איתך ממש הצילו את אמא שלהם וכדומה. ידעת לתת להם חיבור אמיתי, ידעת לומר להם את הדברים הטובים שיש בהם. ידעת לתת בהם כוחות. חברה אחרת שהייתה חולה היתה זוכה לביקור תמידי שלך בכל כמה ימים, במשך שנים רבות.

הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק י') מדבר על תופעת הרע בעולם. הרמב"ם שואל: כיצד ייתכן שיש רע בעולם, הרי הקב"ה כולו טוב. הרמב"ם עונה: כאשר ישנו רע, פירושו שהקב"ה החליט להסתלק מאותו מקום. ישנם אנשים שרואים בכל דבר את הרע. אנשים כאלו, כביכול אינם נפגשים עם הקב"ה. אינם נפגשים עם מקור הטוב הא-לקי. את אמא, היית רואה הרבה טוב במציאות. היו לך מפגשים רבים עם הטוב האלקי, עם מציאות ה' בעולם. ידעת לראות את החיים בצורה חיובית. גם אם היו קשיים, ידעת להסתכל על הדברים הטובים ולהצליח להמשיך ולפעול.

בתור ילד ובתור נער נתת לי המון מרחב חופשי. בתור ילד בכיתה ה' יכולתי להפתיע אתכם כשחזרתם מן העבודה, ולאפות בורקס (ולהכין גם את הבצק בעצמי) או דברים אחרים. אפשרתם לי להפתיע אתכם בצביעת הבית. חזרתם הביתה והסלון היה צבוע ועליו עיטור בצבע זהב. חיזקתם אותי ואמרתם "איזו צביעה יפה" (וצבעתי בעקבות כך עוד חדרים…). נתתי בי המון אמון והערכה בכל דבר תורה שאמרתי ובכל פעם שקראתי בתורה. תמיד עודדתם אותי, את ואבא, ונתתם בי המון ביטחון עצמי.

למרות המרחב הגדול שנתת לי, היית דואגת לא לוותר בכל הדברים החשובים. היית מעירה אותי כל בוקר לתפילה (את או אבא) בשעה 6:15. גם בשעות לימודים וגם בחופש, כי זהו המניין שהיה בבית הכנסת שלנו. כשלא קמתי, היית מעירה אותי שוב מידי כמה דקות עד שקמתי. היית דואגת שנלמד ומזכירה כל הזמן, לאפרים ומאוחר יותר גם לי, ללמוד גמרא.

אם ביקשת שאעשה משהו ולקח זמן עד שעשיתי, הייתי רואה אותך עצובה, ומיד הייתי עושה. היה בך טוב כל כך גדול, שלא היה הוגן לצער אותך.

משפחתך ניצלה בנס מציפורני הנאצים. כבר בתחילת המאה ועשרים, רצו לגייס את סביך, ר' חיים וולקן[3] שהיה נשוי לפרימט מבית קושיצקי, לצבא הפולני. הרב ייעץ לו שיצום כמה ימים בכדי שיראו שאיננו בכושר, וכך לא יגייסוהו. אולם, כשבא למבדקים אמרו לו שהוא חזק ובריא ומתאים לגיוס. הרב אמר להם לברוח לאנגליה, ובזכות זאת כל הענף המשפחתי שלהם ניצל מן השואה, בעוד שרוב המשפחה (משפחת קושיצקי) נספתה בשואה.

במלחמת העולם השנייה, חששו מהפצצות על לונדון שיפגעו בילדים. הלכת עם ילדים נוספים לכפר מחוץ ללונדון, וגרת שם אצל משפחות גויות. היתה לך בעיה כיצד להסתדר עם הכשרות ומצאת פתרון: אמרת להם שאת צמחונית וכך אכלת ירקות בלבד!

הגעת לארץ לבדך מאנגליה, בחורה צעירה, רווקה בת עשרים ושמונה, בתקופת הצנע (תשי"ב; 1952 למניינם). אהבת את הארץ. גם כשהורייך רצו שתחזרי, לאחר חודש בארץ, וגם כשאמרו שלא ישלחו לך כסף אם לא תחזרי – נשארת בארץ. מצאת עבודה (שדרשה ידיעה באנגלית, צרפתית וגרמנית בחברת 'רפא'). פגשת את אבא[4] כשקיימתם שניכם כיבוד הורים (את דאגת לכבוד סבך ר' חיים וולקן, בביקור הסבא בצפת, ואבא דאג לכבוד אביו ששהה אף הוא בצפת, המשורר רי"צ רימון זצ"ל) ובניתם בית לתפארת.

התחלתם כמעט בלא כלום. לאחר החתונה, לא היו בבית מספיק כיסאות או סכו"ם עבור אורחים שבאו. עבדתם קשה ודאגתם לבנות וליצור.

תמיד היית שותפה עם אבא. בתחילה, שותפה במשפחה, שותפה בעבודה – דפוס ובית ספר ללימוד כתיבה במכונה ופקידות. מאוחר יותר, לפני ארבעים וחמש שנה (כמה חודשים לאחר שנולדתי), לקה אבא בהתקף לב חמור. ביום אחד, מצאת את עצמך מטפלת בחולה לב, הופכת להיות מנהלת המשרד ומטפלת בתינוק ועוד שלושה ילדים קטנים (בגלאים 6, 10, 11). אבא התחיל בפעילות גופנית, וב"ה רץ למשך למעלה משלושים שנה. גם אז, היית דואגת לו ומקדישה לו את כל חייך. הוא היה מכין לך כוס תה כל בוקר, ואת הכנת לו סלט, ובישלת לו אוכל בריא במשך עשרות שנים. במיוחד בתקופות שבהן העולם לא רגיל כלל באוכל בריא וצריך לטרוח הרבה בכדי להשיג ובכדי לבשל אוכל שכזה.

את ואבא הייתם משלימים אחד את השני. אבא ישראלי, יליד הארץ (תרע"ה, 1914), איש ההגנה, מזכיר כופר היישוב, מהמקימים של המדינה, מהמייסדים של המשטרה הצבאית ועוד. ואת, עולה חדשה מאנגליה, 'ליידי' אנגליה (מבחינה מסוימת עד סוף חייך, גם לאחר כמעט שישים שנה בארץ). אבא ידע להציב גבולות (אך ידע גם לתת המון אהבה והערכה לכל דבר שעשינו; לפרגן על כל דבר תורה שאמרנו בשלחן שבת או דבר אחר שעשינו). את ידעת להעניק רוך, פינוק בונה, ואהבה בלי גבול.

אבא ניסה להרגיל גם אותך באוכל בריא. לא תמיד בהצלחה… אולם, גם כשהמשכת בדרך שלך, עשית זאת בצורה עדינה כהרגלך. פעם החליט אבא שהוא ירגיל אותך לפחות סוכר. במקום כפית סוכר שהיה

רגיל לשים בתה האנגלי שלך בכל בוקר, הוא שם שלושת רבעי כפית. לאחר שבוע, כשלא הגבת, החל לשים חצי כפית. לאחר עוד שבוע שם רבע כפית. בשבת, סיפר אבא בשמחה איך הרגיל אותך לשתות כמעט ללא סוכר. ואת אמרת: "האם חשבת שלא שמתי לב? הלכתי למטבח והוספתי לעצמי סוכר…".

במשך עשרות שנים המשכתם לעבוד ביחד במשרד, עד שאבא היה בגיל 86, ואת היית בגיל 76.

שנה אחר כך, כשאבא נפטר[5], המשכת לדאוג לכל המשפחה. לא היית משועממת אף לרגע. כל הזמן היית פעילה. ידעת לקחת שנים אלו ולרומם אותם. לפרוח בדרך חדשה. פעילה בקניות עבור המשפחה, עבור הילדים ועבור הנכדים, פעילה בנשות אמונה ובארגון נוסף של נשים. כל הזמן קונה וחושבת על כל נכד. לכל נכד ישנו מלאי של בגדים מסבתא ריטה.

היית שמחה וגאה במשפחתך. באבא ובילדיך ונכדייך, באחיך פרופ' יחיאל דומב, בסבא יוסף צבי רימון ובסבתא אסתר. תמיד שמחת על מה שיש לך.

ראש השנה. החלטת לנסוע לקיבוץ לביא. הפצרנו בך שלא לנסוע (את כבר בת שמונים ושמונה), אבל החלטת לנסוע. נסעת באוטובוס ובטרמפ. חזרת, ומיד אחר כך קיבלת אירוע מוחי. באותו יום, כשהגעת לבית החולים, אמרת לאפרים: "יש אדם זקן שאני עוזרת לו להעלות את הסלים מהמכולת. הוא כנראה השאיר אותם למטה. תתקשר למישהו שיעלה בשבילו את הסלים".

חלפו כמה שבועות. באתי לבקרך. כמעט, שחזרת לעצמך. עשית כביסה. הצעת לי ארוחה בוקר, ולאחר שהסכמת לקבל את סירובי, הכנת לי כוס קפה. דיברנו – שיחה ערנית ונעימה. אמרתי לך "את נראית כל כך טוב". ולאחר כמה דקות, באמצע השיחה. אירוע מוחי נוסף. הפעם קשה. תוך חצי שעה היינו באיכילוב. אבל היה מאוחר מידי. כנראה שהיה בך כבר צורך בעולם שכולו טוב.

 ריטה רימון ז"ל

כשהיית בבית חולים, באנו לסדר את הבית. באחד הארונות מצאנו ערמה של מפות שלחן. עשרות מפות. כמו חנות. מדוע היו לך כל כך הרבה מפות? את התשובה קיבלתי במקרה, כשהנכדות סיפרו שבקיץ האחרון בילו אצלך כמה ימים בתל אביב. הלכת איתם לשוק. בסוף הקניות אמרת להם "אני רק נכנסת לאישה אחת לקנות מפה". "לשם מה את צריכה מפה, סבתא?", שאלו הנכדות, "הרי כבר אינך נמצאת בשבתות בבית?". ענית להם: "קשה לאישה הזו, ואני רוצה לעזור לה בקניית מפה". פתאום הבנתי, מפה בכל שבוע, עשרות מפות, כדי לעזור לאישה בצורה מכובדת.

כמה חודשים קשים. אבל לפחות בדרך כלל ללא סבל. חודשים קשים, אבל את ללא צעקות, במבט אצילי, מתבונן ושותק. פעלת בעולם בשקט, ועזבת אותו בדממה. תמיד היית אצילה. תמיד מתנהגת באצילות ובדרך כלל עם חיוך חם ונעים. כך היית גם בחייך הפעילים, גם בבית הכנסת, גם בבית, גם בתל אביב, גם ברחובות, גם באלון שבות וגם בכל מקום שבו היית. גם בחודשים האחרונים היתה ניכרת האצילות שבך.

אהבת את כולם: ילדים, חתנים וכלות, נכדים, נינים, חברות, חברי בית הכנסת. בהמשך, כשהיית חולה, כולם החזירו לך אהבה וטיפלו בך יפה. נעמי דאגה להיות אצלך כל יום, וכל יתר האחים השקיעו גם הם, כל אחד בתחומו. רותי זכתה לראותך אחרונה, אפרים ידע לדאוג לך לטיפול רפואי מסור, ואורלי ושרון זכו לארח אותך בשבתות, ולתת לך כבוד ותחושה מתמדת שלא מסתדרים בלעדייך.

שרון אמרה לי, שסיפורי ה"חותנת" פסחו עלייך ומעולם לא שמעה ממך מילת ביקורת. למרות שהיית בבית פעמים רבות מאוד, ובמהלך עשר השנים האחרונות היית בשבתות רבות מאוד, מעולם לא אמרת מילת ביקורת, דבר שאיננו פשוט לאמא ובודאי שאיננו פשוט לחותנת.

זכית לכך שכל צאצאייך הולכים בדרכך. בדרך תורה ומצוות, בדרך מידות וגמילות חסדים.

הדרכת אותי באישיותך ובאהבתך, בראייה חיובית, בנתינה, בשמחת חיים ובשמחה ובאמון במה שאני עושה. תמיד אמרת לי: "אל תשכח שאתה ממשפחה חסידית, חנך את ילדיך בשמחה ולא בקשיחות".

היום ראש חודש, אין הספדים. כל כך מתאים לך. תמיד עשית הכל ובשקט. בלי רעש, בלי פרסום. עמדת מאחורי אבא, מאחורי המשפחה, חיזקת את כולם, עשית חסד ופעלת בשביל כולם, והכל בשקט ובשמחה. שמחת בדברים שהיו לך, שמחת מאוד בחייך, וזכית לבריאות טובה מאוד כמעט עד סוף חייך.

תהיי חסרה לנו מאוד, אבל תמיד נזכור אותך, תמיד נחשוב עלייך, תמיד נאהב אותך, תמיד נשאב ממך כוחות ושמחה לראייה טובה, לאהבה ולטוב לב.

אוהב מאוד מאוד ומתגעגע המון, יוסי


[1] השלד המרכזי של דברים אלו, נכתב לפני הלוויה, אך הוספתי עוד כמה דברים בתום השבעה.

אמא נולדה בט' באלול ה׳תרפ״ד (7.9.1924, למניינם), ונפטרה בשיבה טובה, בגיל שמונים ושמונה וחצי, ביום רביעי, ל' בניסן ה'תשע"ג, בשעה 9 בבוקר (10.4.2013, למניינם).

[2] או בלשונך: "It wasn't our bus".

[3]סיפור מדהים על ר' חיים וולקן, שהתרחש בשעת מותו של ר' חיים מצאנז שמור במשפחתנו. סבתא של אמי התקשתה להיכנס להריון. היא הלכה לבקש ברכה מר' חיים מצאנז והוא ברך אותה. לאחר כמה חודשים, כשלא נתקיים הדבר הלכה שוב לר' חיים. הוא אמר לה: את בהריון ובע"ה תלדי בן. היא שאלה אותו: כיצד לקרוא לבן? אמר לה ר' חיים: כשהוא יוולד, תדעי כיצד לקרוא לו. חלפו הימים, והאשה לא ידעה כיצד תקרא לבנה. בשעה טובה נולד הבן, אך לא הגיע שום מסר מר' חיים, כיצד יש לקרוא לו. ביום הברית, נפטר ר' חיים מצאנז, והאשה הבינה את כוונת ר' חיים, ואכן כך קראה לבנה: חיים (וולקאן).

[4]החתונה של אבא ואמא היתה בי"ד בתמוז, ה'תשי"ד.

[5]אבא נפטר ביום שישי ערב שבת קודש, י"ז בכסלו, ה'תשס"ג.

print